על מינה פארן מאמרים צור קשר
מאמרים חדשים
צמחי מרפא
חומרי המרפא (מטבוליטים משניים) בצמחים
מחלות ודרכי הטיפול בהן
נושאים כללים
אלויורה - Aloe vera - אלויורה - Aloe vera
>>גרסת הדפסה
אלויורה - Aloe vera
 
עודכן ב: 24.11.10
 
השם בעברית: אלויורה
משפחה: שושניים, Liliaceae
לפי Germplasm Resources Information Network- GRIN  הצמח שייך למשפחת Asphodelaceae .
שם נרדף: Aloe barbandensis
חלקי צמח בשימוש: ג'ל מהעלים הבשרניים
תאור הצמח: מיני אלוי גדלים בארצות טרופיות וחמות על פני כדור הארץ. מוצא הצמח הוא כנראה מצפון אפריקה, באזור הנילוס בסודן (1). הסוג אלוי כולל כ-360 מינים של צמחים סוקולנטים, עשבוניים ושיחים. האלויורה, כצמח תרבותי, הוא רב שנתי. גדלים עליו 15-30 עלים בשרניים המגיעים לגובה של 50 ס"מ. הפרחים צהובים.
רפואה מסורתית: השימוש באלויורה הוא עתיק יומין (3). העדות הכתובה הראשונה היא על לוחות חימר במסופוטמיה, משנת 2100 לפני הספירה. בפפירוס Ebers משנת 1550 לפני הספירה מדובר על 12 הכנות שכוללות אלויורה, מומלצות לטיפול בשימוש פנימי וחיצוני.
דיוסקורידס, שחי במאה הראשונה לספירה, מציע להשתמש לטיפול בכוויות, בכיבים, בנשירת שיער, בטחורים, בדלקת ובפצעים בפה (4). פליני וגאלן ממליצים על טיפול בפצעים ובהפרעות במערכת העיכול (4). מקורות עתיקים נוספים מדווחים על שימוש באלויורה לטיפול באקנה, דלקת מפרקים, כוויות, דרמטיטיס, כאב ראש, יתר לחץ דם, כיב קיבה, גירוד ופסוריאזיס (3).
מינים אחדים של אלויורה שמשו לטיפול בעצירות (5). משתמשים בלטקס מהצד הפנימי של קליפת העלה.
השימוש בצמח לטיפול בעצירות קיבל אישור של Commission E, של האיגוד האירופאי European Medicines Agency- EMEA וכן של איגוד הבריאות בקנדה (5,6).
מרכיבים: הג'ל מכיל כ-97% של מים.
מרכיבים נוספים: נגזרות של hydroxyanthrone בעיקר aloe-emodin anthrone, barbaloin (aloin), hydroxyaloin  
התוויות על פי הרפואה המסורתית: לטיפול בדלקות חניכיים, ב-lichen planus, לריפוי פצעים, לטיפול בכוויות, במכת שמש, בלופוס, לטיפול בסוגי סרטן שונים.
מחקרים קליניים:
לפחות שלושה מחקים קליניים נעשו על השפעת אלוי ורה על פסוריאזיס. שהוא מצב שבו מערכת החיסון שולחת מסרים מוטעים הגורמים להחשת חלוקת תאי עור (1).
במחקר מבוקר שנערך בתאילנד נבדקו 80 מטופלים עם פסוריאזיס במצב קל עד חמור, במשך שמונה שבועות. הם טופלו באופן חיצוני עם קרם שהוכן מג'ל אלוי ורה ברוכוז של 70%. מצאו שהטיפול עם אלוי ורה היה יעיל יותר מ- triamcinonolone acetonide בריכוז של 0.1% (7).
בפקיסטן נערך מחקר מבוקר שבו טופלו 60 אנשים עם פסוריאזיס עם קרם שהכיל 0.5% מיצוי אלכוהולי של אלוי ורה. הם מרחו את הקרם שלוש פעמים ביום, חמישה ימים בשבוע במשך חמישה שבועות. אחרי 16 שבועות העור התנקה אצל 25 מתוך 30 המטופלים עם קרם אלוי ורה, לעומת 2 מתוך 30 המטופלים בקבוצת הפלצבו (8).
שני מחקרים קליניים נעשו על שימוש באלוי ורה במקרים של lichen planus, מחלת עור כרונית , שמתחילה בפריחה של בליטות קטנות, המתלכדות ויוצרות רבדים מחוספסים וקשקשיים. היא מופיעה גם כפצעים בפה שמציקים מאד.
במחקר שנערך בתאילנד השתתפו 54 אנשים עם לייכן פלאנוס. הם טופלו עם ג'ל אלוי ורה בריכוז 70%. אחרי טיפול במשך שמונה שבועות היה שיפור ניכר אצל 22 מתוך 27 המטופלים שקבלו ג'ל אלויורה. רק אצל 2 מתוך 27 המטופלים שקיבלו פלצבו היה שיפור (9).
ארבעה מחקרים בדקו יעילות של טיפול עם אלוי ורה בכוויות. הם הראו שתכשירים שונים של אלוי ורה זרזו את ריפוי הכוויות בדרגות שונות (10).
מחקר שנערך על 40 מתנדבים שהוקרנו עם מינון נמוך של קרניים אולטרה סגוליות שגרם להם לדלקת ואדמומית. הם טופלו עם ג'ל אלוי ורה בריכוז 97.5% לעומת טיפול עם 1% הידרוקורטיזון. המחקר הראה שג'ל האלוי ורה ניקה לגמרי את האדמומית והדלקת בתוך 48 שעות, והיה פעיל ומהיר יותר מהידרוקורטיזון (11).
ב-1998 התפרסם בארה"ב סיכום על הבטיחות בשימוש עם ג'ל אלוי ורה (12).. הם העלו את הבעיה של השימוש הפנימי של אלוי ורה, עם אחד מהתרכובות של האנטרקינון, 1’8- dihydroxyanthrene שעלול לגרום למוטציות. הטענה בפרסום היא שבתכשירים לשימוש פנימי מורידים מאד את ריכוז המרכיב הזה (12).
הג'ל מהקליפה הפנימית של האלוי ורה נחשב למשלשל חזק, שהשימוש בו אינו מומלץ באופן קבוע. הוא פועל לפי המנגנון של האנתרקינונים, כלומר, מעכב ספיגת מים מהמעי הגס ומזרז את התנועה הפריסטלטית. הסכנה בתכשירים הפועלים לפי מנגנון זה הוא הפיכת המעי הגס למעי עצל, שדורש מינון גבוה יותר של משלשלים במשך הזמן, וכן איבוד של מרכיבים שדרושים לגיף.
גידול מסחרי של אלוי ורה נעשה נפוץ בכמה ארצות. International Aloe science Council ממליץ שסימון השם אלוי ורה יופיע על התכשירים, וכן מציעים לכתוב את ריכוז הג'ל בתכשירים לשימוש פנימי, במיץ מהצמח לשימוש פנימי ועל כל התכשירים לשימוש חיצוני. 
מקורות
1.     Angels G. Aloe in: Herbalgram, August 2010, 27: 1-5.
2.     Grindlay D. Reynolds T. The aloe vera phenomenon: a review of the properties and modern uses of the leaf parenchymagel. Journal of Ethnopharmacology , 1986, 16: 117-151.
3.     McAnalley BH. The Science behind Aloe: The Healing Plant. Grand Prairie, TX, Bill McAnalley & Association, 2009.
4.     Mascola N. Izzo AA. Borrelli F. et al. Healing powers of Aloe. In: Reynolds T. Aloe: The genus Aloe. Boca Raton FL. CRC Press 2004:211-238.
5.     EMEA HMPC. Final Community Herbal Monograph on Aloe barbadensis Miller and on Aloe (various species, mainly Aloe ferox Miller and its hybrids). London, UK: European Medicines Agency Committy on Herbal Medicine Products. September 7, 2006.
6.     NHPD Aloe- Oral. In:NHPD Compendium of Monographs, Ottawa, Ontario; Natural Health Products Directorate. October 31, 2008.
7.     Choonhakarn C. Busaracome P. Stripanidkulchai B. et al. A prospective, randomized clinical trial comparing topical aloe vera with 0/1% triamcinolone acetonide in mild to moderate plaque psoriasis. J.Eur. Acad. Dermatol. Venereol. 2010, 24(2): 168-172.
8.     Syed TA. Ahmed SA. Holt AH. et al. Management of psoriasis with Aloe vera extract in a hydrophilic cream: a placebo controlled, double-blind study. Tropical Medicine and International Health, 1996, 1(4): 505-509.
9.     Choonhakaran C. Busaracome P. Sripanidkuluchai B. et al. The efficacy of Aloe vera gel in the treatment of oral lichen planus: a randomized controlled trial. Br. J. Dermatol. 2008, 158: 573-577.
10.             Maenthaisong R. Chaiyakunapruk N. Niruntraporn S. et al. The efficacy of aloe vera used for burn wound healing; a systematic review. Burns, 2007, 33(6): 713-718.
11.             Reuter J. Jocher A. Stump J. et al. Investigation of the anti-inflammatory potential of Aloe vera gel (97.5%) in the ultraviolet erythema test. Skin Pharmacol. Physiol. 2008, 21: 106-110.
National Toxicology Program. Exectutive Summary-Aloe vera. Research Triangle Park, NC, National Toxicology Program, 1998.