קוהוש- Cimicifuga

קוהוש- מיני סימיספוגה - הנפוץ הקוהוש השחור - הראו שכמה מינים מסייעים לבריאות הלב ומפחיתים סיכון לאוסתיאוארטריטיס

שימוש מסורתי ופעילות רפואית של מיני קוהוש שונים:

המין Cimicifuga משתייך למשפחת הנוריתיים- Ranunculaceae. מינים שונים של קוהוש גדלים בצפון אמריקה, אירופה, סין ויפן (1).
שבעה מינים של הסוג קוהוש נחקרו. המינים השונים הם צמחים רב שנתיים, הגדלים באזורים ממוזגים של חצי כדור הארץ הצפוני (1).
תשעה מינים של הצמח גדלים בסין. שלושה מהמינים גדלים בגובה של 300-2300 מ', הרפואה הסינית המסורתית משתמשת בקנה השורש של מיני הקוהוש לטיפול בכאבי ראש, כאב שיניים, אפתות, דלקת גרון, הצטננות, אדמת, פגעי עור, דלקת חניכיים, צניחת פי טבעת, צניחת רחם, תופעות של גיל המעבר וכן למניעת אוסטאופורוזיס (1).

התוויות לשימוש רפואי בקוהוש נכתבו לראשונה על ידי הקיסר הסיני Shen Nong. הוא כותב שהצמח חריף, קצת מתוק, קצת קר, המשמש להפחית חום, לניקוי וטיהור וכן להגביר גבריות ⁽¹⁾.
בצרוף לצמחים נוספים, משתמשים לטיפול בפרונקלים, שלשול, דיזנטריה, לויקוריאה ובעיות רפואיות נוספות (1).מינים סיניים של הצמח משמשים בסין להכנת דייסה עם ג'ינסנג ושומשום.

ברפואה המסורתית של אמריקה השתמשו ב-Cimicifuga racemose לטיפול בהצטננות, שלשול, מלריה, לרוימטואיד ארטריטיס, לשיפור פעילות הכליות, אישיאס, שעלת, טיניטוס, כאבי מחזור חודשי ולסימפטומים של מנופאוזה (1).
ברפואה היפנית המסורתית משתמשים בצמח לטיפול בטחורים ובעצירות (1).

מצאו במיני הקוהוש השונים יותר מ-457 מרכיבים. רוב המחקרים בדקו את השורש ואת קנה השורש. כמה מחקרים מדווחים על נוכחות של מרכיבים גם בעלים ובפירות.
המרכיבים הם: גליקוזידים טריטרפנואידים, תרכובות חנקניות, ליגנן, פניל פרופנואידים, במיוחד חומצה קפאית, פרולית, ואיזו פרולית (1). ריכוז נמוך של פלבונואידים ןסטרואידים.
רוב הטריטרפואודים שהם המרכיב העיקרי והחשוב ביותר הם Cimigenol. ישנם הבדלים במרכיבים של כמה מנים, שניתן להסביר על ידי הבדלים בסביבה בה הם צמחו, בתקופת הקציר, בשיטות המיצוי השונות, שיטות האחסון.

פעילות של כמה מהמינים:

נוגדי אלרגיה, אנטי בקטריאליים, נוגדי עוויתות, נוגדי עליה בלחץ הדם, נוגדי חמצון, משככי כאב, אנטי ויראליים, נוגדי דלקת, נוגדי סכרת, מסייעים להרחבת כלי דם (1).

מחקרים ראשוניים שנערכו על כמה מהמינים מאשרים את הידע המסורתי על מיני הקוהוש (1).
הראו שכמה מינים של קוהוש מסייעים לבריאות הלב ומפחיתים סיכון לאוסתיאוארטריטיס (1).
מנגנון הפעולה אינו ידוע.
Cimicifuga racemose (קוהוש שחור) שמשתמשים בו כבר זמן רב לטיפול בעיות של מערכת הרבייה של נשים, ולנשים בתקופת המנופאוזה, הוכח כצמח שהפעילות שלו דומה לזו של האסטרוגן (1).
היו מקרים של תופעות לוואי , כגון, שלשול, בצקת, כאבי בטן, אצל נשים וחיות שנחקרו.
הוכיחו שבמקרים אלה השתמשו בצמח מזויף. כשהשתמשו בצמחים טובים לא היו תופעות לוואי (1).

מקורות

1. Guo Y. Yin T. Wang X et al. Traditional uses, phytochemistry, pharmacology and toxicology od the genus Cimicifuga: a review. J. Ethnppharmacol. September 14, 2017, 209: 264-82.

מקור התמונה

להזמנת קוהוש שחור

חזרה לחנות

חרדל וכרוב- Brassica juncea and Brassica nigra

חרדל וכרוב- החרדל הוא צמח בעל פעילות אנטי בקטריאלית ואנטי ויראלית (1). הוא יכול להגן בפני זיהומים עם חיידקים ווירוסים בשימוש פנימי וחיצוני.

שם הצמח Brassica junncea- כרוב חום
Brassica nigra- כרוב שחור
משפחה: מצליבים, Brassicaceae
חלקי צמח בשימוש: עלים, זרעים

תיאור בוטני:

מיני החרדל וכרוב הם צמחים עשבוניים, הגדלים באזורים ממוזגים באירופה. הם היו בין הצמחים הראשונים שבייתו אותם (1). הם הפכו אחר כך לצמחים שגידלו אותם באסיה, צפון אפריקה וצפון אמריקה. העלים של כל המינים אכילים. בזרעים משתמשים שלמים או מרוסקים לאבקה , להכנת שמן (1). הפרחים צהובים וקטנים. הפירות הם בצורה של קפסולות מאורכות, ובתוכם עד 20 זרעים, בצבע חום כהה או צהוב, תלוי במין הצמח. הכרוב השחור הוא זקוף וקצת מסועף. גובהו יכול להגיע ל-3מ'. הזרעים קטנים מאד וחריפים. הם מתפזרים על יד צמח האם כשהם בשלים. מגדלים את הכרוב השחור בארגנטינה, צ'ילי וארה"ב – ומשתמשים בעלים ובגבעולים כמזון. לא אוספים את הזרעים.
הכרוב החום -מוצאו באזור ההימלאיה של מרכז אסיה. הוא מגיע לגובה של 1-2 מ', ויש לו זרעים שקל לאסוף מהם את הזרעים באופן מיכני. מגדלים את הכרוב החום בצפון אמריקה, במיוחד בארה"ב ובקנדה (1).

שימוש מסורתי:

השימוש של מיני הכרוב והחרדל ידוע מאז המאה הראשונה לפני הספירה. דיוסקורידס ממליץ בספר encyclopedia De Materia Medica על שימוש חיצוני עם הזרעים כתחבושת להקלה על דלקת (1). ברפואת היונאני ממליצים להשתמש בזרעים של הכרוב והחרדל לטיפול בנוירלגיה אפילפסיה, צרעת, אישיאס, גאוט ודלקת ריאות. ברפואת האיורוודה מסופר על שמן החרדל, שממצים אותו מהזרעים של הכרוב החום. הוא מוזכר כשמן חריף ומחמם. מומלץ להשתמש בו כשמן למסג' בשימוש חיצוני לחיזוק השיער, לטיפול במחלות עור, כגון, ויטיליגו ואקנה, וכן לטיפול בטחורים (1).
הזרעים של החרדל והכרוב החום היו בשימוש רפואי ברפואת האיורודה. טחנו אותם ועשו מהם מימרח, שהשתמשו בו למקרים של סרטן של בלוטת התריס , ולהתנפחות של בלוטות לימפה. נהגו גם להרתיח את הזרעים במים, ולהשתמש בם כתחבושת לעור מבוקע, לטיפול בצרעת, ארטריטיס שגרוני, אקנה ולשטיפות של הפה במקרים של פצעים בפה (1).
באופן מסורתי משתמשים בשמן חרדל בשימוש פנימי, להורדת רמת שומנים בדם, להפחית הצטברות של שומן על הרקמות השומניות, לטיפול פנימי בתולעים במעי ולתמוך בדה טוקספיקציה של הגוף (1). הוסיפו זרעים של חרדל (או כרוב חום) לפורמולה שהשתמשו בה כדי לגרום להקאה, ולנקות את הראש בעזרת ריקון הפרשות מהאף. בעלים השתמשו בדרך כלל לאכילה, ולפעמים הרתיחו אותם והשתמשו בהם כניקוי באדים (1).
שימושים נוספים בחרדל ידועים בארצות שונות. באפריקה משתמשים בשורשים כמגבירי הפרשת חלב בהנקה. בטנזניה שורפים עלים ופרחים יבשים בטקסים דתיים. ביאווה משתמשים בעלים בשימוש פנימי לטיפול בסיפיליס, להמריץ זרימה של הדם. בשמן הנדיף השתמשו להקלה על עצירות ולטפל בכאבי ראש. בקוריאה משתמשים בזרעים לטיפול באבצס, בהצטננות, בכאב גב תחתון ברוימטיזם. בכל ארצות אסיה השתמשו בשמן חרדל לטיפול בפצעים ובכיבים.
בצפון אמריקה נהגו האינדיאנים להשתמש בכרוב השחור. בשבט ה-Cherokee השתמשו בצמח כדי להגביר תיאבון, לטפל בכליות, במלריה ובאסתמה. האינדיאנים משבט ה-Meskwaki השתמשו בחרדל לטיפול בהצטננות. בשבט ה-Mohegan השתמשו בתחבושות שהכינו מהעלים כמשככי כאב, לגוף, ולראש. בזרעים של הכרוב החום השתמשו כגורם להקאה במקרים של הרעלה של חומרים נרקוטיים (1).

מחקרים:

מחקרים שנערכו בשנים האחרונות על צמח החרדל הראו פעילות אנטי סרטנית של הצמח, סיוע במקרים של סכרת, מחלות לב, וזיהומים עם פטריות וכן במקרים של שפעת.
אבקה מזרעים של חרדל גרמה in vitro לאפופטוזיס של תאים סרטניים. כשניתנה האבקה לעכברים כמזון, היא מנעה גידול של סרטן בשלפוחית השתן, היא גם מנעה מחדירות של תאים סרטניים לשרירים של חולדות (1).
Sinigrin שהוא מרכיב בזרעים של החרדל עיכב שגשוג של תאי סרטן בכבד של חולדות . העיכוב המשמעותי ביותר התקבל עם 25 מ"ג של סיניגרין.
עלים וזרעים של חרדל גרמו לירידה ברמת סוכר אצל חולדות עם סוכרת מסוג 2. מחקר אחד בדק השפעה של זרעי חרדל טחונים על כולסטרול וטריגליצרידים בסרום של חולדות סכרתיות. ריכוז של 8 ג' ל-ק"ג הוריד את הרמה של הכולסטרול והשומנים (1).

פעילות אנטי מיקרוביאלית:

החרדל הוא צמח בעל פעילות אנטי בקטריאלית ואנטי ויראלית (1). הוא יכול להגן בפני זיהומים עם חיידקים ווירוסים בשימוש פנימי וחיצוני. הניסויים נעשו בחולדות, והראו פעילות יעילה יותר מהאנטיביוטיקה. השמן הנדיף של החרדל מעכב גידול של סוגים אחדים של פטריות.
החרדל ומיני הכרוב נחשבים לצמחים בטוחים למאכל. החרדל מכיל ריכוז גבוה של ויטמין K שאינו מומלץ למי שלוקח תרופות לדילול הדם.
השמן הנדיף עלול לגרום לגירוי בעור. מומלץ לא להשתמש בשמן חרדל בשימוש פנימי או חיצוני. הוא מכיל ריכוז גבוה של erucic acid, ואינו מומלץ בארה"ב, קנדה ובאיחוד האירופי.

הרכב תזונתי לכוס אחת של עלים וגבעולים, בערך 56 ג'
קלוריות 15
חלבון 1.6 ג'
פחמימות 2.6 ג'
שומנים 0.2 ג'

מקורות:

1. Bauman H. and Brown Z. Food as Medicine: Mustard (Brassica juncea and Brassica nigra, Brassicaceae) HerbaEGram: Volume 14, Issue 3, March 2017.

מקור התמונה

חזרה לחנות

ארכובית הציפורים- arenastrum Polygonum

ארכובית הציפורים - חברת על עלים הינה חברה מובילה בארץ במכירת וגידול צמחי מרפא, את רוב הצמחים שאתם מכירים אנחנו מגדלים, מוזמנים להצטרף אלינו>

השם בעברית: ארכובית הציפורים
משפחה: ארכוביתיים, Polygonaceae
חלקי צמח בשימוש: נוף הצמח

תיאור הצמח

הסוג ארכובית כולל 200 מינים. בארץ גדלים 13 מינים. השם ארכובית מציין את המפרקים הבולטים בגבעול. בכל מפרק צומחים עלי לוואי קרומיים, המאוחדים לנדן דמוי שופר.
ארכובית הציפורים נפוצה בכל חלקי הארץ. הצמח הוא מין חד שנתי, שרוע בדרך כלל, עם כמה ענפים המזדקרים כלפי מעלה. העלים אינם נושרים במשך כל חיי הצמח.
הפריחה בארץ היא בחודשים נובמבר עד פברואר. הפרחים מאבקים על ידי חרקים.
הצמח נפוץ באירופה. הפריחה באירופה היא מיוני עד אוקטובר.

שימוש כמזון

עלים או צמחים צעירים נאכלים טריים או מבושלים. הם עשירים באבץ. ניתן לשתות חליטות מהעלים.
הזרעים קטנים, וניתן לאכול אותם טריים או מבושלים. מייבשים אותם וטוחנים אותם לאבקה, שמשתמשים בה לאפייה.

שימוש רפואי

הצמח בטוח לשימוש. הצמח הוא אסטרינג'נט ובעל פעילות דיורטית. משתמשים בו לטיפול בדיזנטריה וטחורים.
הצמח מכיל חומצה סיליצית. משתמשים בו לטיפול בריאות, כי החומצה הסיליצית מחזקת רקמות חיבור בריאות.
הצמח השלם נוגד תולעים, אסטרינג'נט, מחזק של הלב, מגביר הפרשת מיצי מרה, דיורטי, ממיס אבנים בדרכי השתן, מרפא פצעים.
משתמשים בו כאסטרינג'נט לטיפול בפצעים, דימום, טחורים ושלשול.
טינקטורה מהצמח מסייעת בטיפול בוורידים בולטים ומכאיבים ברגליים.
מיץ שמכינים מהצמח עוצר דימומים מהאף, והוא יעיל לטיפול בפצעים.
ניתן להפיק צבע כחול מהעלים, וצבע צהוב-ירוק מהצמח השלם.

מקור התמונה

להזמנת ארכובית הציפורים

חזרה לחנות

תמר מצוי- Phoenix dactylifera

תמר מצוי- רפואה מסורתית: השתמשו בפרי התמר לטיפול בצרעת, צימאון, אסתמה, ברונכיט, שחפת, כאבי בטן, הקאות (2).ברפואת האיורודה בהודו ראו את התמר

תמר מצוי-

התמר שייך למשפחת הדקליים, Arecaceae. למשפחה משתייכים כ-200 סוגים וכ- 4000 מינים, שיחים, עצים ומטפסים, הגדלים באזורים טרופיים וסוב טרופיים.
מגדלים תמרים כבר למעלה מ-5000 שנה. בגלל ההיסטוריה הארוכה של הגידול שלו קשה לדעת בדיוק מה המוצא שלו (1). לגידול התמרים היה תפקיד גדול בכלכלה של הארצות בהן עסקו בגידול ובשיווק של הפרי. הערך הכלכלי של הדקלים גדול, בעיקר לתושבי האזורים הטרופיים ולתושבי המדברות. הם מפיקים מהדקלים את כל צרכיהם, מזון, מחסה וביגוד.
יצרניות התמרים הגדולות ביותר בימינו הן: עירק, מצרים, סעודיה, תוניס, לוב, פקיסטן, סודן, ארצות הברית.

תיאור הצמח
התמר המצוי (תמר תרבותי) הוא שני בחשיבותו בין צמחי המשפחה אחרי דקל הקוקוס.
לעץ התמר יש גזע גבוה (20-30 מ') וזקוף, עלים שאורכם כ-3 מ' ועלעלים הדומים לאזמל צר. העלים צומחים כספירלה על הגזע. העלים מחודדים בקצה ודוקרים כמו מחט, והם מהווים הגנה נגד טורפים. העלים הנושרים נשארים בצורת סנסינים. "אמרתי אעלה בתמר אוחזה בסנסיניו" (שיר השירים ז,ט).
התמר המצוי הוא עץ דו ביתי. הוא מתחיל לפרוח בגיל 6-8 שנים. הוא פורח באביב ומניב את פירותיו בסתיו. הפרחים קטנים וצבעם לבן או צהוב. ההאבקה נעשית בעיקר על ידי הרוח. במטעים בהם מספר העצים הזכריים קטן נוהגים להאביק את העצים באופן מלאכותי. ההאבקה חייבת להיעשות מיד עם הבשלת צלקות העלי והאבקה. איחור בהאבקה גורם לכך שהצלקות נובלות והאבקה מתייבשת.
בספרות חז"ל מדובר על הרכבת דקלים. מסופר שאנשי יריחו היו מרכיבים דקלים בערב פסח כל היום, והחכמים התירו להם. למרות שהמלאכה הייתה אסורה בערב פסח אחרי חצות היום.
התמר מופיע בתנ"ך פעמים אחדות כסמל ליופי ורעננות, וכן מופיעים השמות תמר ודקלה. התמר הוא אחד מארבעת המינים שנוטלים בחג הסוכות.
בספרות חז"ל, בהלכה ובאגדה מופיע התמר פעמים רבות. חז"ל קראו לעץ דקל ולפרי קראו תמר.
להבשלת הפרי זקוק התמר לאקלים חם ויבש, ולאספקת מים קבועה לשורשים (1).
כשהפרי בשל ריכוז הסוכר עולה וריכוז החלבון יורד בפרי (1).
מאז הזמן העתיק גדלו בארץ את התמר בעמקים, ובמיוחד בעמק הירדן ובבקעת ים המלח. המשובחים בתמרי יהודה היו אלה שגדלו ביריחו, שנקראה עיר התמרים. במקורות יווניים ורומיים, כגון, בכתבי תאופרסטוס, פליניוס, גלינוס ואחרים משבחים את תמרי יריחו. מתייחסים במקורות אלה לפרי שהוא עסיסי ומתוק, וליין שמכינים ממנו.
מבחינים בין חמישה שלבים בהבשלת הפרי.
בשלב הראשון הוא קטן כמו אפונה. בשלב השני הפרי קטן ומאורך וצבעו ירוק, בשלב השלישי צבע הפרי משתנה מירוק לצהוב או אדום, והוא מגיע לגודל ולמשקל המקסימלי שלו, בשלב הרביעי ציפת הפרי נעשית רכה וכהה יותר, בשלב החמישי הפרי בשל לגמרי והוא נקרא תמר (1).
התמרים של ארץ ישראל היו סחורה ליצוא, והם כבשו שווקים בארצות רבות.
נהגו להשתמש בכל חלקי העץ: "תמרה זו אין בה פסולת, אלא, תמריה לאכילה ולולביה להלל, חריות (עלי התמרים הנקראים גם כפות תמרים) לסיכוך, סיבים לחבלים, סנסינים לכברה, שפעת קורות להקרות בהם את הבית (בראשית רבא, מא,א)."
גזע התמר עשוי בעיקר מסיבים והוא נקבובי וקל. הוא אינו מתאים לבניית מבנים גדולים, ואמנם השתמשו בו רק כקורות תמך.
התמר מוציא חוטרים סמוך לבסיסי הגזע. בימינו עיקר ריבוי התמרים הוא מהחוטרים. היתרון שבריבוי וגטטיבי זה הוא שמקבלים עץ מאותו מין ובעל תכונות זהות לזה שממנו הוא נלקח. בדרך כלל מעוניינים בעצים נקביים.
הלולב הוא עלה היוצא מקודקוד הגזע. עליו עוד לא נפתחו והם צמודים לציר העלה.
בקודקוד הגזע מצוי לב הדקל. הוא רך ואכיל. הוא מכיל רקמה עוברית הכוללת את הגזע והעלים שהעץ עשוי לייצר. מעץ תמר בוגר ניתן להפיק 10-15 ק"ג של חומר זה. לאחר הוצאת הלב, העץ מפסיק להצמיח עלים חדשים ומתייבש.

מרכיבים
הפרי מכיל כ-70% סוכר, כולל גלוקוז פרוקטוז, וסוכרוז (1).
סיבים 11.5% חלבון 2.3-5.6%, שומן 0.2-0.5% (2).
הפרי מכיל 23 חומצות אמינו. הגלעין מכיל 17 חומצות אמינו.
הפרי הוא מקור עשיר למינרלים, כולל ברזל, סידן, מגנזיום, אשלגן, מנגן, זרחן ואבץ.
הגלעין של התמר מכיל סיבים וחומצות שומניות, כולל חומצה לאורית, מירליסטית, פלמיטית וסטארית (1). החומצות המצויות בריכוז גבוה יותר הן: חומצה פלמיטולאית אולאית, לינואית ולינולנאית (1).
הפרי עשיר בתרכובות פוליפנוליות, כולל, פלבונואידים, ליגנן, אנתוציאנינים, פרואנתוציאנידינים (1).

רפואה מסורתית: השתמשו בפרי התמר לטיפול בצרעת, צימאון, אסתמה, ברונכיט, שחפת, כאבי בטן, הקאות (2).
ברפואת האיורודה בהודו ראו את התמר כצמח צונן ואנטי דלקתי (1).
השימוש העיקרי היה בפרי, אבל השתמשו גם בעלים, בפרחים ובגלעין. בעלים השתמשו כאפרודיזיאק וכן כתמיכה בבריאות הכבד (1).
בפרחים השתמשו כמחזקים של הכבד וכמכייחים.
בגלעין השתמשו כאנטי דלקתי, לטיפול בפצעים, לשיפור העיכול ולטיפול באסמה (1).
גלעינים קלויים שימשו כקפה נטול קפאין. הוא נחשב למייצב רמת גלוקוז בדם, למסייע לשיפור הזיכרון ולמניעת מחלות כרוניות.
באבקה שמתקבלת מהגלעינים הטחונים ניתן לסנן מים מזוהמים (1).

פעילות
מיצוי מימי של פירות התמר הוא בעל פעילות אנטי אוקסידנטית (1).
מיצוי מימי של גלעינים טחונים הוא בעל פעילות נוגדת דלקת (1).
נעשים מחקרים על הפולן של פרחי התמר, ועל ההשפעה שלו על פוריות.
התמר הוא פרי בטוח, ואין התוויות נגד או תופעות לוואי.

מקורות

1. Bauman H. and Abohosh A. Food s medicine: Date(Phoenix dactylifera, Aracaceae) HerbalEGram Vol. 14, issue 12. December 2017.
2. Al-Shahib W. Marshall RJ. The fruit of the date palm: its possible use as the best food for the future. Int. J. Food Sci. Nutr. 54: 247-259, 2003.

מקור התמונה

חזרה לחנות

קיווי- Kiwifruit, Actinidia deliciosa, Actinidiaeae

קיווי - השפעה על הלב וכלי הדם מחקר אחד הראה שאכילת 2-3 פירות של קיווי ליום גרמה להורדת רמת הטריגליצרידים בדם ב-15%.מחקר קליני נוסף הראה

קיווי

שם הצמח: Actinidia deliciosa Kiwi
משפחה: Actinidiaceae
חלקי צמח בשימוש: פרי

לסוג קיווי משתייכים 50 מינים של מטפסים מעוצים, עם עלים בצורת לב, פרחים בצבע קרם שפורחים באביב (1). הקיווי הוא צמח דו ביתי. פרחים זכריים ונקביים גדלים על צמחים נפרדים. הפרי מבשיל בתחילת החורף. הוא עטוף בקליפה חומה.
בפרי מצויים זרעים קטנים שחורים אכילים.
מוצאו מדרום-מערב סין. אחד משמותיו הוא Chinese gooseberry.
המין הנפוץ ביותר בשוק הבינלאומי הוא A. deliciosa .

90% מפירות הקיווי הנמכרים בעולם משתייכים למין זה.
היום מגדלים בעיקר בניו זילנד, בארה"ב, איטליה, צרפת, צ'ילי ויפן.

מרכיבים
הפרי מכיל ויטמינים: A ,C ,E , K .
הוא מכיל סיבים, אשלגן, זרחן, נחושת, פולאט. פרי אחד של קיווי מכיל ריכוז של ויטמין C , שמספיק למנה היומית לאדם מבוגר.
הפרי מכיל Actidin, שהוא אנזים שעוזר להידרוליזה של חלבונים. אקטידין עוזר לעיכול על ידי כך שהוא מזרז עיכול של חלבונים (1).
הפרי מכיל חומצות אורגניות: חומצה ציטרית, מאלית, גאלית, אוקסלית
פוליפנולים, קרוטנואידים וכלורופיל.
קרוטנואידים כוללים: בטא-קרוטן, לוטאין, violaxanthin.
גלוטטיון מצוי בקיווי, והוא עוזר לשמור את ויטמין F ו-E במצב פעיל.
ויטמין E הוא אנטי אוקסינט שמסייע למניעת חמצון של LDL כולסטרול.

שימוש היסטורי ומסחרי בקיווי
הקיווי מופיע בספרות הסינית במאה ה-15. כינו אותו בסין mi hou tao – אפרסק הקופים. הכינוי הזה ניתן לפרי כי הקופים אכלו את הפירות מהעצים שגדלו בר.
ברפואה הסינית השתמשו בשורש ובפרי.
השורש מכיל טריטרפנים, פוליפנולים ואנתרקינונים. השתמשו בשורש לטיפול בסרטן הקיבה, השד והרקטום, וכן בהפטיטיס ויראלי (1)
במיץ של הפרי השתמשו להורדת חום, להרוות צימאון, כסיוע לעיכול, לטיפול בדלקות ובחילות (1).

פרמקולוגיה
המחקרים עסקו בהשפעה שיש לפרי על העיכול, על מערכת החיסון ועל מערכת הלב וכלי הדם. ישנם כמה מחקרים ראשוניים על השפעת הפירות על צמיחה של תאים סרטניים.
השפעה על מערכת העיכול
הפרי של הקיווי גורם לשלשול אצל אנשים זקנים בריאים (1). מחקר אחר הראה שהפרי של הקיווי עוזר לאנשים הסובלים מעצירות כרונית.
מייחסים את ההשפעה על מערכת העיכול לפקטין המצוי בפרי ולאנזים אקטידין.
הפקטין והסיבים שבפרי פועלים כפרוביוטיקה, המשנים את הפלורה של המעי.
הם מעודדים התרבות של החיידקים המועילים ומדכאים את המזיקים.
השפעה על הלב וכלי הדם
מחקר אחד הראה שאכילת 2-3 פירות של קיווי ליום גרמה להורדת רמת הטריגליצרידים בדם ב-15%.
מחקר קליני נוסף הראה שאכילת שלושה פירות של קיווי ביום במשך שמונה שבועות
גרמה לירידה בלחץ הדם אצל אנשים מעשנים (1).

סכנה לאלרגיה
הפרי של הקיווי עלול לגרום לגרוד בגרון, בפה ובשפתיים, וגם לסכנה לאנפילקסיס. התגובות בדרך כלל עדינות. תגובות קשות ומסוכנות מופיעות אצל ילדים.

הרכב תזונתי לפרי אחד, בערך 69 גר'
קלוריות 42 גר'
חלבון 0.9 גר'
פחמימות 10.1 גר'
שומן 0.4 גר'
סיבים 2.1 גר'
אשלגן 215 מ"ג
ויטמין E 1.0 מ"ג
מגנזיום 12 מ"ג
ויטמין A 60 IU

מקורות

Baumab H. and Powers R. Food as Medicine: Kiwifruit (Actinidia deliciosa, Actinidiaceae). HerbalEGram. Vol 14, Issue 7, July, 2017

מקור התמונה

חזרה לחנות

ארטישוק- Cynara scolymus

ארטישוק - חברת על עלים הינה חברה מובילה בארץ במכירת וגידול צמחי מרפא, את רוב הצמחים שאתם מכירים אנחנו מגדלים, מוזמנים להצטרף אלינו>

השם בעברית: קנרס
שם עממי: ארטישוק
משפחה: מורכבים, Asteraceae
חלקי צמח בשימוש: עלים, ניצן של הפרח

תיאור הצמח: הארטישוק הוא צמח רב שנתי גבוה, המגיע לגובה של 2.5מ'. העלים גדולים, ארוכים ורחבים. הניצנים של הפרח גדולים. הקוטר שלהם הוא ברוחב 8 ס"מ. הפרח בצבע כחול .
בארץ גדל הקנרס הסורי- Cynara syriaca . הקנרס הוא צמח גבוה, בעל קרקפות קוצניות קטנות. הקרקפות משמשות למאכל. בתקופת המשנה והתלמוד נהגו לגדל את הצמח. הוא מוזכר בספרות חז"ל כירק מאכל. גם בימינו מגדלים את הקנרס בארץ, והניצן נמכר כירק מאכל. צמח הבר קטן וקוצני יותר מהתרבותי.
מוצאו של הארטישוק מאזור הים התיכון וצפון אפריקה, והוא מסתגל היטב למקומות אחרים. העבירו אותו לארצות הברית, ומגדלים אותו באופן מסחרי בקליפורניה (1).
הצמח מתרבה בעיקר על ידי חלוקה של השורשים.

מרכיבים
פלבונואידים עד 1%: לוטאולין, אפיגנין, cyanaroside
פיטוסטרולים: taraxsterol
חומצות פנוליות עד 2%, בעיקר חומצה קפאית והנגזרות שלה – חומצה כלורוגנית וצינרין.
לקטונים ססקויטרפנים מרים עד 4%, שהעיקרי ביניהם הוא cynaropicrin
אנתוציאנינים מצויים בצורת גליקוזידים, והם נותנים לקצות העלים והניצן צבע סגול (1). הצמח מכיל אינולין, שהוא פולימר של פרוקטוז. הוא משמש מזון לחיידקים של מערכת העיכול.

פעילות

אנטי אוקסידנט, אנטי בקטריאלי, אנטי היסטמין

היסטוריה
הדיווח הכתוב הראשון על הארטישוק הוא של תיאופרסטוס, שחי במאה הרביעית לפני הספירה. פליני שחי במאה הראשונה לספירה ממליץ על הארטישוק לטיפול בעיות של דרכי הנשימה, וכן כדי לרפא התקרחות (1).
היוונים והרומאים ממליצים על הארטישוק כצמח כולרטי, המגביר ייצור של מיץ מרה, וכן כצמח דיורטי. נאמר עליו שהוא אפרודיזיאק, והשימוש בו התפשט באירופה, גם על שולחנם של מלכים ומושלים.
הוא נחשב כבר בעבר לצמח הפועל על הכבד ומגן על הכבד (1). נאמר גם שהוא מגביר תיאבון אצל ילדים.
העלים משמשים מקור להכנת מרכיבים רפואיים.

פרמקולוגיה
המחקרים מאשרים את הידע ההיסטורי לגבי הפעילות של הצמח על הכבד.
העלים מורידים רמה של כולסטרול בדם אצל בני אדם ואצל חיות מעבדה. הם מורידים רמה של LDL-כולסטרול, ומעלים רמה של HDL. הם מורידים גם רמה של טריגליצרידים בדם, ומסייעים לטיפול בכבד שומני.
צינרין מעכב ייצור של כולסטרול בכבד, וממריץ את הפרשתו.
מומלץ להשתמש בעלים של ארטישוק במקרים של רמה גבוהה של כולסטרול ושומנים בדם.
העלים מרים מאד. מקדם המרירות של cyanopicrin הוא 11.500.
עוזרים לבעיות של עיכול. הם מומלצים למקרים של כאב בטן, התכווצויות, הרגשה של מלאות, רפלוקס, והקאות.
כמה מחקרים מראים שהעלים יכולים לעזור במקרים של מעי רגיז (1).

התוויות

לטיפול בהפרעות בכבד, להפרעות בעיכול, כאב בטן, גזים, בחילה והתנפחות.
לטיפול בהיפרליפידמיה ורמה גבוהה של כולסטרול

התוויות נגד
אלרגיה למשפחת המורכבים. חסימת צינור המרה, במקרים של אבנים במרה השימוש צריך להיות זהיר מאד

שימוש בתקופת ההיריון וההנקה: אין מניעה.

אינטראקציות עם תרופות אחרות: בלתי ידועות

הכנה ומינון

חליטה של העלים 2 ג' שלוש פעמים ביום
טינקטורה 1:5, 5.0 מ"ל שלוש פעמים ביום.

מקורות

1. Blumenthal M. Goldberg A. Brinckmann J. eds. Herbal Medicune: Expanded Commission E Monograph. Austin TX. 2000
2. Wider B. Pittler MH. Thompson-Coon J. Ernest E. Artichoke leaf extract for treating hypercholesterolaeema. Cochrane Database of Systematic Reviews, 2013:3
3. Basic Report: 11007, Arrtichokes. Agricultural Research Service, United States Department of Agricultre website. Available. Accessed March 23, 2015

להזמנת ארטישוק

חזרה לחנות

עשב לימון- Cymbopogon citratus

באופן מסורתי נהגו להשתמש בעשב לימון כצמח רפואי לטיפול בהפרעות במערכת העיכול, כאבי מפרקים, דלקת, ובעיות של מערכת העצבים

השם בעברית: עשב לימון
משפחה: דגניים, Poaceae
חלקי צמח בשימוש: עלים, שמן נדיף
תיאור הצמח: הסוג Cymbopogon כולל 56 מינים שלצמחים רב שנתיים, לפעמים חד שנתיים. עשב לימון הוא צמח טרופי, ארומטי, רב שנתי, עם עלים דקים בצבע ירוק בהיר עם גבעולים סיביים בבסיס הצמח. אורך העלים מגיע ל-90 ס"מ.
מוצאו של הצמח מהודו, מלזיה או סרילנקה. מגדלים את הצמח בארצות סוב-טרופיות. גואטמלה היא היצואנית הגדולה ביותר של עלים של עשב לימון, והודו היא היצרנית הגדולה ביותר של שמן נדיף של עשב לימון, הנקרא ציטרונלה.
העלים וחלקים בשרניים של הגבעול משמשים לתיבול של תה ומיני מאכל בארצות אסיאתיות. השמן הנדיף משמש לקוסמטיקה ולשימור מזון (1).

מרכיבים
עשב לימון מכיל מינרלים: אשלגן, מגנזיום, נתרן, סידן, נחושת, מנגן, סלניום, זרחן, ברזל ואבץ (1). הוא מכיל גם ויטמין C וכמה ויטמינים B: ניאצין, פירידוקסין, ריבופלאוין. העלים מכילים ריכוז גבוה של סיבים.
המרכיבים הפעילים בצמח הם: ספונינים, טאנינים, פלבונואידים, פנולים, אלקלואידים. השמן הנדיף מכיל: מונוטרפנים, ססקויטרפנים. ציטראל הוא המרכיב העיקרי בשמן הנדיף (65%-85%). בנוסף מכיל השמן הנדיף לינלול, מנטול, יוג'נול, גרניול וחומצה צינמית.

שימוש היסטורי ומסחרי
באופן מסורתי השתמשו בעלים כמרכיב במזון, בקוסמטיקה, להכנת משקאות לא אלכוהוליים ולמיני מאפה (1). השמן הנדיף שימש לשימור של מזון (1).
נהגו להשתמש בו כצמח רפואי לטיפול בהפרעות במערכת העיכול, כאבי מפרקים, דלקת, ובעיות של מערכת העצבים (1).
בפיליפינים משתמשים בו לטיפול בסטרס, במקרים של הצטננות, להורדת חום ולשכוך כאב (1). בהודו, אינדונזיה וברזיל השתמשו בצמח לטיפול בדלקת בדרכי השתן (1).

מחקרים
באופן מסורתי השתמשו בעשב לימון כאנטי בקטריאלי, אנטי פטרייתי, משכך כאב ואנטי אוקסידנט (1), מחקרים in vitro ו- in vivo מאשרים שניתן להשתמש בעשב לימון במקרים של שפעת ומחלות זיהומיות.
השמן הנדיף דוחה חרקים.
יש מחקרים קליניים מעטים על העלים.

פעילות אנטיפטית של השמן הנדיף

השמן הנדיף של עשב לימון פעיל נגד 20 חיידקים שונים, ביניהם: E. coli, Klebsiella ,Proteus vulgaris, Enterobacter aecalis, Salmonella, Shigella
השמן הנדיף פעיל נגד פטריות שמר, ביניהם קנדידה (2).
השמן הנדיף כולל citral, linalool, myrcene, geraniol ויש לו פעילות נוגדת פטריות.
הוא מעכב ייצור ביופילם על ידי קנדידה (2). מיהול של השמן הנדיף 0.1% מעכב רפליקציה של הרפס סימפלקס 1 in vitro (1).

פעילות נוגדת חמצון
פעיל כנוגד חמצון, והוא יכול לשמר מזון מפני פתוגנים רבים (1).

הצמח בטוח לשימוש. טעמו נעים ויש לו פעילות רפואית.
לאנשים הסובלים ממחלות כליות או כבד מומלץ לא להגזים בשתייה של חליטות של עשב לימון, כי הוא יכול לפגוע בכבד ובכליות בגלל הריכוז הגבוה של השמנים הנדיפים שהוא מכיל (1).
התוויות נגד: הריון
תופעות לוואי: לא נמצאו
אינטראקציות עם תרופות: לא נמצאו
הכנות ומינון: חליטה 2 גר' של עלים יבשים לכוס, פעמים אחדות ביום.
חליטה 2 ג' של עלים יבשים לכוס, פעמים אחדות ביום
לשמן הנדיף יש שימוש רב בתעשייה של סבון, מוצרי הגיינה שונים, קרם ומשחות

מקורות

1. Bauman H. AND Maegan D. Food as Medicine: West Indian Lemobgrass,
Cymbopogon citratus, Poaceae. HerbalEGram V. 14 isssue 10, October 1017
2. Naik MI. Fomda BA. Jaykumar E. et al. Antibacterial activity of lemongrass (Cymbopogon citratus) oil againsr some selectes pathogenic bacterias. Asian Pacific Journal of Tropical Medicine, 2013:3(7) (7): 535-538.3

להזמנת עשב לימון

חזרה לחנות

Cannabis sativa- קנאביס

קנאביס - בזמן העתיק היה הקנביס ידוע כמרפא הכל, והשתמשו בו בטיפולים פנימיים וחיצוניים. מחקרים שנערכו בצמח הוכיחו את יעילותו כצמח רפואי

קנאביס- ד"ר מינה פארן

משפחה: Cannabinaceae
תאור בוטני: ידועים רק שני צמחים המשתייכים למשפחת ה-Cannabinaceae. הצמח השני הוא Humulus. לסוג Cannabis משתייכים שלושה מינים: C. sativa, C. indica ו- C.ruderalis.
הקנאביס הוא צמח עשבוני רב שנתי, שמוצאו כנראה ממרכז אסיה. הוא התפשט לכל ארצות תבל, חוץ מאשר לארצות הקוטב וליערות הלחים הטרופיים. גידול חקלאי שלו ידוע בארצות שונות מאז אלפי שנים.
הקנאביס מגיע לגובה של 4-6 מ'. הוא צומח במהירות, ומגיע לקצב צמיחה של 10 ס"מ ליום. הגבעול מגיע לעובי של 10 ס"מ, והשורשים ארוכים ומתפצלים. העלים מחולקים לעלעלים צרים ומחודדים, בעלי צבע ירוק כהה, מכוסים בשערות צפופות. הקנאביס הוא צמח דו ביתי, בעל הבדל מורפולי ברור בין הצמח הזכרי והנקבי. הצמח הנקבי נמוך יותר מהזכרי, ועמוס בעלים וענפים. הפרחים הזכריים והנקביים הם תפרחות צפופות בצורת שבולת. כל פרח מכיל חפה (bract), מכוסה בשערות ובלוטות המפרישות טיפות של שרף. הפרח הנקבי מפריש שרף נקי, בוהק שנקרא בהודו בשם charas.
השרף מופרש מתחילת הפריחה עד שהזרעים מגיעים לבגרות. תפקיד השרף להגן על הזרעים המבשילים מהחום והיובש. כאשר כמות השרף המופרש גדולה הצמח נראה כאילו הוא מכוסה בטל.

השימוש בקנאביס במהלך ההיסטוריה

הקנאביס הוא אחד הצמחים הקדומים ביותר שהאדם גידל בגידול תרבותי. כנראה שהתחילו לגדלו כבר בראשית התפתחות החקלאות, כאשר האדם למד לתרבת צמחים למאכל, לרפואה ולתועלת.
השתמשו בחלקים שונים של הצמח למאכל, תעשיה ורפואה. מגבעולי הצמח הפיקו את הסיבים. השימוש בסיבים הוא כנראה העתיק ביותר. מהזרעים הפיקו שמן בעל איכות גבוהה, ובנוסף השתמשו בהם כמזון עבור בני אדם וחיות. הקנאביס נחשב לצמח רפואי חשוב, וכבר לפני אלפי שנים השתמשו בו לריפוי. התכונות הנרקוטיות של הצמח היו ידועות כבר בזמן הקדום. הקנאביס הוא ללא ספק הצמח הפסיכו- אקטיבי העתיק ביותר בשימוש האדם.

שימוש בסיבים

סיבי הקנאביס מופקים מהגבעול. הם מכילים 77% תאית, ונחשבים לחזקים ביותר מבין כל הסיבים הטבעיים. השתמשו בהם לייצור חבלים ומפרשים לאוניות. האריגים המיוצרים מהסיבים, בד קנבס, הם חזקים מאד, ויחד עם זאת עדינים ורכים למגע.
שימוש נוסף נעשה בסיבי הקנאביס בתעשיית נייר. מתקבל נייר דק ומחוספס. הנייר הראשון בעולם הוכן בסין מסיבי קנאביס. ניתן להכין מהסיבים גם דלק בעל איכות גבוהה, וכן ניתן להפיק ממנו כוהל מתילי ואתילי. חפירות ארכיאולוגיות מעידות על שימוש בסיבי קנאביס בסין כ-4000 שנה לפנה"ס, בטורקיסטן כ-3000 שנה לפנה"ס, בטייואן, בטורקיה ובמצרים כ-800 שנה לפנה"ס.

שימוש בשמן ובזרעים

שמן הקנאביס מופק מהזרעים. הוא מורכב כמעט כולו מחומצות שומניות בלתי רוויות. מצויות בו חומצות שומניות אומגה 3 ואומגה 6. בכל הזמנים נחשב שמן הקנאביס לשמן מאכל מעולה. הכוספה שנשארת לאחר כבישת השמן משמשת מאכל לצאן ובקר.
הזרעים מכילים חלבונים וחומצות שומן חיוניות. בארצות רבות נהגו לגדל את הקנאביס כדי לאכול את הזרעים. אכלו אותם כדיסה, או טחנו אותם לקמח והכינו מהם מיני מאפה.

השימוש בקנאביס כצמח נרקוטי הגיע להודו על ידי ה-Aryans, שבט נודד שפלש מהצפון כ-2000 שנה לפנה"ס. ב- Vedas מוזכר הקנאביס כנקטר אלוהי, שמעניק לאדם בריאות טובה, חיים ארוכים חזיונות ואפשרות ליצור קשר עם האלים. קשרו אותו עם האל Shiva שנתן את הצמח לבני האדם. בספר הרביעי של הוודות – Atharvaveda, שנכתב נ-1200-1500 לפנה"ס מוגדר הצמח כקדוש. השימוש בו לפולחן ולטקסים דתיים התפשט בכל רחבי הודו.
בסין העתיקה מומלץ הקנאביס לשימוש רפואי, בליווי אזהרות מפני שימוש מוגזם. Shen Nong מזהיר מפני הפעילות הנרקוטית של הצמח, ומכנה אותה " ראיית השטן". השימוש בקנאביס עבר לפרס, אשור ומצרים. נהגו להשתמש בו כקטורת וכתרופה. הקנאביס הגיע לאמריקה והתקבל שם בברכה על ידי האינדיאנים, שאמצו אותו במהירות כצמח נרקוטי. ב- 1937 הוא נאסר לשימוש בארה"ב, לאחר שהובא לשם על ידי מהגרים ממקסיקו.

רפואה מסורתית: הקנאביס הומלץ כמשכך כאבים, נוגד התכווצויות, מרגיע, מגביר תאבון, נוגד שלשול, נוגד שגרון, מוריד חום גבוה, נוגד אסתמה, נוגד הקאה, מדכא מערכת חיסון, נוגד דלקות, מפחית לחץ תוך-עיני, נוגד פרזיטים, נוגד אלרגיה.
מרכיבים: השרף הנרקוטי מכיל מעל 60 תרכובות המכונות cannabinoides, שלהם מייחסים את התכונות הפסיכו אקטיביות של הצמח. הם מורכבים מיחידות טרפנו-פנוליות בנות 21 אטומי פחמן, והם בעלי מבנה ייחודי.
הפעיל ביותר מבין הקנבינואידים הוא THC – Tetrahydrocannabinol. הריכוז הגבוה ביותר של THC מצוי בשרף של תפרחות לפני ההפרייה. בד"כ מגיע הריכוז ל-1-2%, אולם ניתן להעלות את ריכוזו ל-4-6% על ידי השבחה גנטית ותנאי גידול אופטימליים. ייצור של THC עולה עם גיל הצמח, עם הארה ממושכת, עם העליה בטמפרטורה וביובש. מחקרים הראו שבהארה שנמשכה 12 שעות נוצרת כמות כפולה של THC מאשר ב-10 שעות. ריכוז THC עולה ככל שהאזור צחיח יותר. חשוב במיוחד היובש בזמן הבשלת הזרעים.
פרמקולוגיה: THC והקנבינואידים האחרים הם קשי תמס במים, אבל הם נמסים היטב בשומנים ובממיסים אורגניים. תכונה זו מאפשרת להם לעבור בקלות את המחסום בין הדם למוח (B.B.B). לאחר עישון ניתן למצוא אותם גם בריאות ובמאגרים של שומנים בגוף. מטבוליטים שלהם מופרשים אפילו שבוע לאחר לקיחת מנה בודדת של קנאביס.
מחקרים שנעשו בשנים האחרונות הוכיחו נוכחות של רצפטורים במקומות שונים במוח ובטחול. הגוף מייצר את הרצפטורים לחומר אנדוגני – anandamine, שהוא אתנול-אמיד של חומצה ארכידונית. THC ו-anandamide נקשרים לאותו רצפטור למרות השוני שבמבנה הכימי.
הרצפטור נמצא במוח באזורים הקשורים לתנועות, רגשות וזכרון קצר טווח. בנוסף ישנו רצפטור במערכת ההיקפית שמבנהו שונה מזה של הרצפטור במוח. נמצאו רצפטורים ל-THC גם אצל חיות: עכבר, חולדה, עופות, צבים, דגים מסוימים וזבובי פירות. ניתן להסביר את השפעות הקנאביס על פי המיקום של הרצפטורים במוח.
הריכוז הצפוף ביותר מצוי ב- basal gangelia וב-globus pallidus. קישור מוגבר של THC למקומות אלה יכל להסביר את ההשפעה שיש לקנאביס על פעילות מוטורית, פגיעה בקואורדינציה וההאטה של התנועות.
ריכוז דליל יותר של רצפטורים מצוי בהיפוקמפוס ובקליפת המוח. ההיפוקמפוס מאחסן זכרון ומידע על חושים. הוא מהווה חלק מהמערכת הלימבית, האחראית לוויסות של תגובות ללחץ ולהתנהגות רגשית.
קישור לרצפטורים באזורים אלה יכל להסביר את ההשפעה של THC על מחשבה ולמידה. שימוש בקנאביס עלול לגרום לבלבול, לאיבוד הקשר בין המחשבות, הפרעה ריגשית, ירידה בזכרון לטווח קצר והזיות.
רמות נמוכות של רצפטורים מצויות בגזע המוח, באזורים השולטים על תפקוד הנשימה, הלב וכלי הדם. למינון גבוה של קנאביס יש השפעות על מערכות אלה.
מינון של THC הדרוש כדי לעורר השפעות פרמקולוגיות באדם הוא 2-22 מ"ג. רק 10-25% חודרים למחזור הדם, ולכן המינון המשפיע הוא 0.2-4.4 מ"ג. כנראה שרק 2-44 מיקרוגרם חודרים למוח. לאחר עישון THC נספג בדם ומתפזר בגוף עם מחזור הדם. מטבוליזם התחלתי מתרחש בריאות ובכבד ל-hydroxyTHC- 11 שהוא פעיל יותר וחדיר יותר למוח.
קנאביס הנלקח דרך הפה (עוגיות, סוכריות) פועל בצורה דומה אבל באיטיות. רמת THC עולה במשך 4-6 ש'. שחרור של THC משכבות שומניות הוא איטי, ונמשך 18 ש' ועד 4 ימים. זמן מחצית החיים אצל משתמשים כרוניים הוא 19-27 ש', אצל משתמשים בלתי מנוסים 50-57 ש'.

שימוש רפואי בקנאביס

בזמן העתיק היה הקנאביס ידוע כ- panacea – מרפא הכל, והשתמשו בו בטיפולים פנימיים וחיצוניים. מחקרים שנערכו בצמח בשנים האחרונות הוכיחו את יעילותו כצמח רפואי חשוב.
נוגד בחילות אצל חולי סרטן המטופלים בכימותירפיה.
הקנאביס נוגד הקאות ומקל על בחילות, אצל חולי סרטן המקבלים טיפול כימותירפי, וכן אצל חולי AIDS. עישון קנאביס יעיל יותר מלקיחה אורלית. העישון יוצר אפקט מיידי, ומסייע לשיפור במצב הרוח ולהגברת התאבון. בחלק מהניסויים שנערכו השתמשו ב-THC בריכוז של 15-20 מ"ג בתוך קפסולות ג'לטין. החומר הפעיל הומס בשמן שומשום.
מסייע להורדת לחץ תוך- עיני בגלאוקומה.
גלגל העין מלא בנוזל הזורם בתעלות. הוא יוצר לחץ השומר על צורתו של גלגל העין. במקרים של גלאוקומה התעלות נחסמות בהדרגה. כתוצאה מכך עולה הלחץ התוך-עיני, והוא גורם נזק לעצב הראייה. הגילוי שקנאביס מוריד לחץ תוך עיני התגלה במקרה במהלך ניסוי משטרתי, שמטרתו היתה לבדוק את השפעת הקנאביס על הרחבת האישונים. המשטרה חיפשה אמצעי זיהוי קל של משתמשים בקנאביס. הוכח שקנאביס, ו-THC מבודד, גורמים להורדת הלחץ התוך עיני, כשלוקחים אותם במתן אורלי או בעישון. הטיפול בקנאביס הוא סימפטומטי ואינו מסייע לריפוי המחלה. כדי להקל על הלחץ בעיניים יש להמשיך ולקחת את הקנאביס באופן קבוע, ומכאן הבעייתיות שבטיפול זה. הוא אמנם מציל את ראייתם של החולים, אבל מסכן אותם בכל התופעות הנילוות לשימוש בקנאביס. המסיסות הנמוכה במים של THC מקשה על השימוש החיצוני בו כטיפות עיניים. ניסויים רבים נעשים במטרה למצוא את הפורמולה המתאימה להחדרת החומר לעיניים בשימוש חיצוני.
משכך כאבים
הקנאביס והקנבינואידים גורמים לשיכוך של כאבים קשים כאשר לוקחים אותם בעישון או בלקיחה אורלית תופעות הלואי קטנות יותר מאלה של האופיאטים, וההשפעה נמשכת במשך חודשים ואף שנים מבלי צורך להעלות את המינון.
מחקרים הראו שיכוך כאבים גם אצל חולי סרטן שסבלו מכאבים קשים. אחד מהשימושים הרפואיים הנרחבים ביותר בקנאביס במאה ה-19 היה לטיפול בכאבי מחזור, ולהפחתת הכאב של צירי לידה. מימצאים ארכיאולוגיים מראים שגם בזמן הקדום נהגו להשתמש בצמח במקרים של לידות קשות. מחקרים ראשוניים שנעשו הראו שאין לקנאביס הנלקח בזמן הלידה השפעה שלילית על הילוד.
מסייע לחולי איידס
חולי איידס המשתמשים בקנאביס מדווחים על ירידה בבחילות והקאות, תאבון מוגבר, הפחתה בכאב והרגשה כללית טובה.
קנאביס כנוגד התקפי מיגרנה
במאה ה-19 נהגו להשתמש בקנאביס להקלה על מיגרנה. במאמר שהתפרסם בשנת 1891 כותב J.B. Mattison שהשימוש החשוב ביותר של הקנאביס הוא בסיוע לסובלים מהתקפי מיגרנה. לטענתו, הקנאביס לא רק מרגיע את הכאב, אלא גם מונע הישנות של התקפים. ב – 1913 התפרסם מאמר הטוען שהקנאביס הוא התרופה הטובה ביותר נגד מיגרנות. חולים הסובלים מהתקפי מיגרנה קשים מדווחים שעישון של כמות קטנה של קנאביס, כאשר מופיעים הסימנים הראשונים של ההתקף, מונע את התגברותו של ההתקף. לא ברור אם המנגנון הוא של שיכוך כאבים, או שיש כאן השפעה על הביוכימיה של המיגרנה.

אופן השימוש בקנאביס

החשיש עשוי מהשרף, שלאחר איסוף וטיפול בחום הופך לחומר יבש בצבע חום. בהודו מכנים אותו charas ובאפריקה הוא נקרא כיף. באמריקה נוהגים להשתמש בכל התפרחת ובעלים. המוצר נקרא בשם המקסיקני מריחואנה. בהודו משווקים מוצר הנקרא מג'ון, בצורת סוכריות המכילות חשיש, אופיום ודטורה. צורת השימוש הנפוצה ביותר היא העישון. מריחואנה מעשנים בסיגריה שמוסיפים לה טבק.
חשיש ניתן לעשן כסיגריה, אבל בד"כ מעשנים במקטרת עם או בלי טבק.
מקטרת מים (bong) היא כלי נפוץ לעישון כל ההכנות של הקנאביס. Bhang היא חליטה של חשיש. ההשפעה איטית וקטנה יותר. בהודו נוהגים להוסיף חשיש לעוגיות או סוכריות.

מקורות

R. Mechoulam. Cannabinoids as Therapeutic Agents. CRC Press Inc. 1986
R. Mechoulam Marijuana. Academic Press Inc. 1973
Trease and Evans Pharmacognosy, 14th edition. WB Sawnders Company Limited, 1996
Joyce C.R.B. and Curry S.H. The Botany and Chemistry of Cannabis. J&A. Churchill, London, 1970.
Delta Eric A. Voth, and Richard H. Schwartz. Medicinal Application of THC and Marijuana. Annals of Internal Medicine. Vol 126, American College of Physicians, 1997.
Ott J. Pharmacotheon, Entheogenic drugs, their plant source and history.Natural Products CO, Kennewick, WA, 1993 pp. 384-389.

חזרה לחנות

לפה Arctium lappa

במשך אלפי שנים משתמשים בלפה כצמח רפואי, באירופה, בסין וביפן. הלפה נקרא ביפן gobo. ברפואה היפנית המסורתית משתמשים בלפה כמשתן וכמנקה דם.

משפחה: Asteraceae מורכבים
חלקי צמח בשימוש: שורש
תיאור הצמח: הלפה הוא צמח דו ביתי הגדל במקומות עם שמש מלאה או חלקית. הוא גדל בתוך יערות, בצידי הכביש, ובבתי גידול מופרעים. מוצאו מאירופה ואסיה. הוא הועבר לארצות רבות, ומשתמשים בו כמזון ולשימוש רפואי (1). הוא גדל לכל רוחבה של ארה"ב, ועד לדרום קנדה.
הלפה הוא צמח גדול. הגבעול שלו מגיע לגובה של 2 מ', העלים גדולים ורחבים, וגדלים על הסתעפויות של הגבעול. הפריחה היא באמצע הקיץ ועד תחילת הסתיו, בשנה השנייה . הפרחים בצבע סגול-וורוד. שורש לפה מגיע לעומק של 70 ס"מ. הוא מכיל את רוב המרכיבים המזינים והרפואיים כבר בשנה הראשונה. קליפת שורש לפה היא חומה, והשורש המקולף מבפנים צבעו לבן (1).

מרכיבים:
שורש לפה מכיל חלבון, סידן, זרחן ופולאט. השורש הוא מקור טוב לסיבים. הוא מכיל אינולין שעוזר למערכת העיכול, והוא גם קשור לפעילות נגד סוכר (1).
המונוסכריד הבולט בצמח הוא הפרוקטוז, והוא מכיל יחידות חוזרות של פרוקטוז וגלוקוז שבונים אוליגוסכרידים ופוליסכרידים הידועים כ-fructo-oligosacchrides FOS.
אינולין הוא פולימר של פרוקטוז. הוא נמס במים. הוא אחד מהסיבים המשמשים כמזון לפלורה של המעי.
השורש מכיל ליגנאן, טריטרפנואידים, פוליאצטילנים, חומצה קפאית, חומצה כלורוגנית וצינרין. הוא מכיל פלבונואידים: קוורצטין, לוטאולין שהם נוגדי חמצון.
נערכים מחקרים על מרכיב המצוי בשורש של הלפה- arctigenin. הוא בעל פעילות אנטי דלקתית. הוא מעכב ביטוי של גן של חלבונים שמווסתים פעילות של תאי דם לבנים ושל T- לימפוציטים (1). מחקר שנערך על עכברים הראה שארטיגנין הוא אנטי סרטני (1).

שימוש מסורתי בלפה:
במשך אלפי שנים משתמשים בלפה כצמח רפואי, באירופה, בסין וביפן. הלפה נקרא ביפן gobo. ברפואה ביפנית המסורתית הנקראת Kampo משתמשים בלפה כמשתן וכמנקה דם. שימוש נוסף הוא להגביר דה טוקסיפיקציה אצל תינוקות. במשך כ-100 שנה משתמשים בלפה לטיפול בסרטן.
לפה הוא גם אחד מהמרכיבים משתי פורמולות אנטי סרטניות Hoxsey ו- Essiac.
באמריקה השבטים האינדיאניים השתמשו בלפה לטיפול ברוימטיזם וכן כצמח מטהר דם. בכמה שבטים אינדיאניים השתמשו בלפה לטיפול במחלות של עור (1).
בימינו |משתמשים בלפה לתמיכה בבריאות העור, כצמח המניע את הלימפה ומזרז ומשפר את דה טוקסיפיקציה והניקוי (1). ממליצים להשתמש בלפה במקרים של אקנה, פסוריאזיס, אטופיק דרמטיטיס ודלקת כליות (1).
השורש נחשב ליעיל לטיפול במחלות כרוניות של העור, והזרעים נחשבים ליעילים לטיפול בהתפרצויות בעור, בכוויות.
בדרך כלל משתמשים בשורש של השנה הראשונה כמזון, ובעלים הצעירים שאוכלים אותם ללא בישול או שמאדים קצת.
למרות שהלפה הוא בשימוש רב ביפן ובאירופה הוא אינו מוכר בארצות רבות אחרות.
בשנים האחרונות הוא נעשה יותר מוכר.

מחקרים:
בעיות כרוניות של העור, כגון, פסוריאזיס, ואקזמה, מחלות של הקיבה והמעי, ארטריטיס שגרוני וגאוט, הן דלקות שקשה להשתחרר מהן. מטופלים שסבלו מכאבים בגלל אוסתיאוארטריטיס, קבלו חליטות של שורש הלפה, שלוש פעמים ביום, במשך ששה שבועות (1). הייתה ירידה בכאב ובסימפטומים של הארטריטיס, והיה שיפור בתנועה ובאיכות החיים של המטופלים.
במחקר אחר קבלו מטופלים עם אוסטיאוארטריטיס חליטות מששה גר' של שורש לפה, במשך 42 יום. בדיקות דם בסוף המחקר הראו ירידה משמעותית באינטרלויקין 6 ושיפור בהרגשה הכללית (1).
מחקרים על שימוש בלפה לבעיות של עור הראו שיפור רב במקרים של יובש בעור ובקמטים. המחקרים נעשו עם פירות של לפה (1).
מחקרים ראשוניים מראים שיפור במצב של חולים בסוכרת שמשתמשים בלפה.
שימוש בשורש לפה מונע נזק לכבד מרעלנים סביבתיים (1).

שורש לפה מכיל בכוס (118 גר')
קלוריות 85
חלבונים 1.8 גר'
פחמימות 20.5 גר'
שומן 0.2 גר'
אשלגן 363 מ"ג
סיבים 3.9 גר'

מקורות

Bauman H. and Bethany D. Food as Medicine: Burdock, Arctium lappa, Asteraceae. HerbaEGram, Vol. 15, Issue 1 January 2018.

להזמנת לפה

חזרה לחנות

אוכמניות- Vaccinium myrtillus

אוכמניות - התוויות: לטיפול בדלקות של ריריות הפה והגרון במקרים של שלשול במקרים של שבירות של כלי דם נימיים, לזרוז זרימת דם בורידים לטיפול

השם בעברית: אוכמניות
משפחה: Ericaceae
חלקי צמח בשימוש: פירות, עלים
תאור בוטני: שיח קטן ירוק-עד הגדל במרכז וצפון אירופה, צפון אסיה וצפון אמריקה. הצמח פורח באביב והפירות בשלים בחודשים יולי עד ספטמבר. הפרי הוא ענבה בצבע שחור.
שימוש רפואי נעשה בפירות ובעלים.

רפואה מסורתית: באירופה נהגו להשתמש במירתח מהפירות לטיפול בשלשול ודיזנטריה, בצפדינה וכן כדי להפסיק הפרשת חלב בהנקה (1). נהגו להשתמש בפירות לטיפול בהפרעות ראייה.
בנוסף השתמשו באוכמניות לטיפול בשיעול, אבנים בכליות, זיהומים בדרכי השתן, ובמעי ובהפרעות בכבד .
אכלו את האוכמניות כריבות וכתוספת לעוגות (2). בנוסף השתמשו בהן כטיפול לשיעול, אבנים בכליות, זיהומים של העור הפרעות במערכת העיכול, טחורים.
במלחמת העולם השנייה דיווחו הטייסים הבריטיים שאכילת אוכמניות עוזרת לשיפור הראייה שלהם, והם רואים טוב יותר את המטרות (2).
בעלים של האוכמניות נהגו להשתמש לטיפול בזיהומים בדרכי השתן.

מרכיבים: 5-10% של catechin tannins, כ-30% סוכר, יותר מ-1% חומצות פירות
פלבונואידים: astrgalin, hypeoside, isoquercetin, quercetin
חומצות פנוליות: קפאית, כלורוגנית
אנתוציאנידינים: malvidin, cyanidin, delphinidin, procyanidins B1-B4
myrtillin
אנתוציאנינים שהריכוז שלהם עולה עם הבשלת הפרי (1).

פעילות: אנטי אוקסידנט, מנטרל רדיקלים חופשיים
מגן על כלי הדם, מפחית שבירות של כלי דם
אנטי דלקתי, אסטרינג'נט, מעכב צימות של טסיות דם והיווצרות של קרישים
מעכב קולגנאז ואלסטאז המופרשים בתהליך של דלקת, ובכך מונע הרס קולגן
מונע הרס של רודופסין (פיגמנט רגיש לאור המצוי ברישתית העין), מסייע לרגנרציה של רודופסין
משפר ראיית לילה, מסייע להסתגלות של העדשה לראייה קרובה ורחוקה לסרוגין
האנתוציאנידינים מעכבים סינתיזה של פרוסטגלנדינים, מעכבים צימות של טסיות דם, מעכבים קולגנאז ומגבירים עמידות של כלי דם נימיים (1).
הטאנינים הם אסטרינג'נט, ומומלצים לטיפול בשלשול (2). באופן מסורתי השתמשו באוכמניות לטיפול בשלשול, בדלקת גרון ובכיבים בפה.
ברפואה המסורתית היו העלים והפירות של האוכמניות ידועים כמרפאי פצעים.
נערך מחקר שהשתתפו בו 47 מטופלים עם כלי דם שנשברים בקלות, טחורים וורידים ונפיחות ברגליים- varicose veins. הם קבלו מיצויים מאוכמניות, שגרמו לשיפור בזרימת הדם והפחיתו הרגשה של כובד, כאב ופגיעה בעור (2).

התוויות: לטיפול בדלקות של ריריות הפה והגרון
במקרים של שלשול
במקרים של שבירות של כלי דם נימיים, לזרוז זרימת דם בורידים
לטיפול בגלאוקומה, קטרקט, ניוון של רישתית העין
לשיפור ראיית לילה, במקרים של ראייה לקויה באור חזק, למקרים של פגיעה בראייה אצל חולי סכרת

התוויות נגד: לא נמצאו
תופעות לוואי: לא נמצאו
שימוש בתקופת ההריון וההנקה: אין מניעה
אינטראקציות עם תרופות: לא נמצאו

הכנות ומינון: 20-60 ג' ליום מהפרי הטרי, כחליטה, מירתח או הכנות גאלניות שונות
4-8 ג' פרי יבש
מיצוי יבש המכיל 25% אנתוציאנינים, 80-160 מ"ג שלוש פעמים ביום
לשימוש חיצוני, מרתיחים פרי מרוסק בתוך כוס מים במשך 10 דקות
לגרגור, מירתח המכיל 10% פרי
לטיפול בקטרקט מומלץ לקחת פרי של אוכמניות ביחד עם ויטמין E
במקרים של בעיות בראייה והפרעות שונות ברישתית, מומלץ לקחת פרי אוכמניות בצרוף עם בטא-קרוטן (1).

מקורות

1. Bilberry fruit in: Bluementhal M. Goldbeg A. Brinckmann J. eds Herbal Medicine, Expanded Commission E Monographs, American Botanica Council, 2000, p. 16-21.s
2. Kemper KJ. Bilberrt (Vaccinium myrtillus) The Longwood Herbal Task Force
http:/www.mcp.edu/herbal/default.htm

מקור התמונה

חזרה לחנות