RNA וחלבונים - מולקולות tRNA מעבירות חומצות אמינו אל הריבוזום, ויוצרות שם זיווג בסיסים עם קודונים ברצף שקובע m-RNA
קיימים שלושה סוגים של RNA :
RNA שליח- messanger RNA הסוג היחיד המכיל הוראות לייצור של חלבונים
RNA ריבוזומי- ribosomal RNA שהוא מרכיב חשוב של הריבוזום
RNA מוביל- transfer RNA שמסיע חומצות אמיניות אל הריבוזום, אחת אחת, לפי הסדר שמכתיב mRNA
הריבוזומים הם האתרים שבהם נוצרות שרשרות הפפטידים שבונים את החלבון.
מולקולה של RNA דומה לגדיל יחיד של DNA, אבל היא אינה זהה. RNA שנקרא חומצה ריבונוקלאית, בנוי בדומה ל-DNA מארבעה סוגים של נוקלאוטידים. כל נוקלאוטיד מורכב מקבוצת פוספט, מבסיס ומסוכר בעל חמישה אטומי פחמן –ריבוז ולא דאוקסיריבוז כמו ב-DNA. שלושה מהבסיסים של ה-RNA זהים לאלה של ה-DNA, אדנין, ציטוזין וגואנין. הבסיס הרביעי הוא אורציל ולא תימין.
האורציל יוצר זיווג בסיסים עם אדנין, וכך יכל גדיל חדש של RNA להיווצר מול קטע של DNA.
תהליך זה מתרחש בגרעין התא במסלול המוביל מהגנים לייצור החלבונים.
הגן הוא רצף מסוים של נוקלאוטידים של DNA . רוב הגנים מכילים הוראות לייצור של חלבונים. המסלול המוביל לייצור החלבונים כולל שני שלבים: תעתוק- transcription ותרגום- translation.
בשלב התעתוק נפרם הסליל הדו גדילי של מולקולת ה-DNA באתר של גן מסוים ומולקולת ה-RNA נבנית על פני רצף הבסיסים החשופים של אחד משני הגדילים. הגדיל של ה-RNA נבנה בהתאם לכלל זיווג הבסיסים, אדנין עם אורציל, ציטוזין עם גואנין. תהליך זה מתרחש בגרעין התא.
RNA- שליח יוצא אל הציטופלסמה ושם מתרחש תהליך התרגום. RNA מכתיב את הסדר של קישור החומצות האמיניות זו לזו ברצף הדרוש לייצור שרשרות פוליפפטידיות הבונות את החלבונים. הוא מכתיב חומצה אחרי חומצה. בשלב התעתוק מעביר ה-DNA את ההוראות ל-RNA, ובשלב התרגום מעביר ה-RNA את ההוראות לציטופלסמה. האנזימים המשתתפים בבניית ה-RNA הם RNA-polymerases.
החלבונים מורכבים מ-20 חומצות אמינו שונות, אך "שפת" ה-DNA מורכבת מ-4 בסיסים שונים בלבד. מכאן נובע שלא יתכן כי בסיס חנקני אחד במולקולת ה-DNA מהווה אינפורמציה לחומצת אמינו אחת, כי זה היה נותן קוד ל-4 חומצות אמינו בלבד. החוקרים הסיקו שדרוש רצף של לפחות שלושה בסיסים על גבי מולקולת ה-DNA או על גבי mRNA כדי לקבל קוד לחומצה אמינית אחת. כך מקבלים 64 צרופים שונים, לפי חישוב של 4 בחזקת 3, של שלשות מתוך ארבעת הבסיסים הבונים את מולקולת ה-DNA. כל שלשה של בסיסים לאורך מולקולת הmRNA- המהווה אינפורמציה למיקום חומצת אמינו במולקולת החלבון מכונה קודון- codon. סידרת 64 הקודונים השונים היא הקוד הגנטי, וזהו הבסיס לייצור החלבונים בכל היצורים.
ניתן לסכם את השלבים המוליכים מהגנים לייצור החלבונים:
קטע מהסליל הכפול של ה-DNA, שהוא הגן, נפרם בעת התעתוק
הבסיסים החשופים של אחד מגדילי ה-DNA משמשים כתבנית לבניית גדיל של mRNA. בתעתיק של ה-mRNA שנוצר, כל שלושה בסיסים נוקלאוטידים משמשים כקודון אחד.
כל קודון מכתיב חומצה אמינית אחת בשרשרת הפוליפפטידית.
רוב החומצות האמיניות מקודדות על ידי יותר מקודון אחד.
הקוד הגנטי:
מולקולות tRNA מעבירות חומצות אמינו אל הריבוזום, ויוצרות שם זיווג בסיסים עם קודונים ברצף שקובע m-RNA . הן מציבות את חומצות האמינו בסדר מסוים, על פי הסדר שמכתיבה מולקולת m-RNA. הן מתרגמות את מולקולת ה-m-RNA לרצף תואם של חומצות אמינו.
מולקולות r-RNA הן חלק ממרכיבי הריבוזומים המצויים בציטופלסמה. הריבוזומים הם המיבנים שעל גביהם נקשרות החומצות האמיניות זו לזו ויוצרות שרשרות פוליפפטידיות.
מקורות
1. Becker WM. Kleinsmith LJ. and Hardin J. 2000, The World of the Cell 4th ed.. The Benjamin/ Cummings Publishing Company.
2. Alberts B. et al. 1998, Essential Cell Biology. Garland Publishing, Inc. New York and London.
וניל-vanilla-planifolia - במאה ה-15 האצטקים כבשו את הארץ של Totonac, ומהר מאד התאהבו בוניל. הם קראו לו tlilxochitl שמשמעותו פרח שחור.
שם עברי: וניל משפחה: סחלביים, Orchidaceae מקור השם vanilla מהמילה הספרדית vaina שמשמעותה תרמיל.
מוצאו של הוניל ממרכז אמריקה. בחוף המזרחי של מקסיקו, במקום שנקרא היום Veracruz, גרו שבטים שנקראו Totonac הם היו הראשונים שהתחילו לגדל את הצמח, כנראה בסביבות 1200 לספירה.
לפי המיתולוגיה של ה-Totonac צמח הוניל הגיע לעולם, כשהנסיכה Xanat שאביה אסר עליה להתחתן עם בחור שהוא בשר ודם ולא נצחי, ברחה אל היער עם הבחור שאהבה. הם נתפשו וערפו את ראשם. כשהדם שלהם נגע באדמה יצא מתוכה צמח הוניל.
במאה ה-15 האצטקים כבשו את הארץ של Totonac, ומהר מאד התאהבו בוניל. הם קראו לו tlilxochitl שמשמעותו פרח שחור. התרמילים אמנם משחירים אחרי שקוטפים אותם.
הלהיטות לפירות הוניל על ידי האצטקים היתה רבה כל כך, שהם קיבלו את פירות הצמח כמס מתושבי הארץ שנכבשה. האצטקים הכינו משקה מזרעים של קקאו ופירות של וניל. הם קראו לחליטה xocoatl וזה המקור לשם שוקולד.
המושל האצטקי מונטסיומה נתן מהמשקה לספרדי Cortes ב-1520.Cortes הביא את הקקאו והוניל לספרד, ובמשך מאות שנים הספרדים ייבאו את המצרכים ממקסיקו, והכינו את השוקולד שהם מכרו לארצות אירופה.
עד אמצע המאה ה-19 מקסיקו היתה הארץ היחידה שייצרה את הצמח. בארץ מולדתו חי הצמח בסימביוזה עם פטריה היושבת על שורשי הצמח.
צורת חיים זאת מאפשרת לזרעים לנבוט, לפרוח, לתת פירות ולהצמיח צמחים חדשים.
בתחילת המאה ה-19 התחילו להעביר את הוניל לארצות אחרות. גידלו אותו מייחורים בגנים בוטניים ברחבי אירופה, אבל הוא לא פרח. הצרפתים העבירו אותו לאי Reunion ולמדגסקר, ההולנדים שתלו אותו באיי Molucca . הגידול התפשט, והצמח התחיל לפרוח בכמה מקומות, אבל לא נוצרו פירות וזרעים.
בשנת 1836 גילה הבוטנאי הבלגי Morren שהפרח מואבק על ידי מין של דבורים המצוי במקסיקו, Melipona bee, שחי באזור שבו גדל הוניל. כשישב בבית קפה במקסיקו הוא ראה דבורים שחורות עפות מסביב לפרחים. הוא ראה שהדבורים נוחתות על שפת הפרח ויורדות לתוכו, ויוצאות מכוסות באבקה. אחרי כמה שעות הפרחים נסגרו, ואחרי כמה ימים התחילו להופיע התרמילים. בשנת 1841 הציע Morren שיטה של האבקה מלאכותית, אבל היא היתה יקרה וקשה מדי. היו ניסיונות לגדל את הדבורה במקומות שבהם גידלו את הוניל, אבל הדבורים לא שרדו מחוץ לאזור שבו חיו במקסיקו.
באותה השנה ראה בעל חווה לגידול וניל באי Reunion צמח בודד עם תרמילים. ילד בן 12 , אחד מהעבדים שעבדו בחווה, ששמו אדמונד, סיפר שהוא האביק את הצמח ביד. השיטה התקבלה, ובספר של האי ריאוניון יש פירוט של שיטת ההאבקה בשמו של אדמונד, הילד שהמציא אותה. משתמשים במקל של במבוק כדי להכנס לפרח ולהפריד את האבקנים מהעלי. אח"כ נעזרים באגודל כדי לקחת את האבקה מהאבקנים ומפזרים אותה על העלי.
הפרח חי יום אחד או אפילו פחות. המגדלים צריכים, בעונת האביב, בזמן הפריחה, להסתובב במטעים כלי יום במשך שעות, ולהאביק את הפרחים מיד אחרי שהם נפתחים. זה יכל להסביר את מחירו הגבוה. התבלין השני במחיר אחרי הזעפרן.
בסוף המאה ה-19, קרוב ל-80% מהוניל שהגיע לאירופה גודל במושבות הצרפתיות שליד האוקינוס ההודי ובדרום האוקינוס השקט. בתוך 20 שנה נעשתה מדגסקר ליצרנית הגדולה ביותר של וניל. כיום מייצרת מדגסקר 58% מהצמח בעולם, ואחריה הפיליפינים עם 23%. מקסיקו מייצרת רק 2% מהצמח.
המין העיקרי שמגדלים בעולם הוא Vanilla planifolia. הוא גדל עכשיו בכל האזורים הטרופיים בעולם. המין Vanilla tahitiensis גדל בטהיטי ובאיי פולינזיה.
הוניל הוא צמח מטפס, הגדל על עץ תומך או עמוד. ניתן לגדל אותו בחורש או ביער, כשהוא נשען על עצים, או במטע על עצים או עמודים תומכים. אם משאירים אותו לגדול לבד הוא גדל עד לגובה העץ התומך בו, ונותן פרחים מעטים. המגדלים מקפלים את החלקים הגבוהים של הצמח כלפי מטה כל שנה, כך שהוא נשאר בגובה שאדם יכל להגיע אל פירותיו. הכיפוף מגביר מאד את הפריחה.
כל פרח מייצר פרי אחד. הצמח הרמפרודיטי. יש בו אבקנים ועלי. כדי למנוע האבקה עצמית יש קרום בתוך הפרח המפריד בין האבקנים והעלי.
המקום היחידי שיש בו האבקה טבעית של הוניל הוא מקסיקו. הדבורה מהסוג Melipora היא היחידה שיכולה להאביק את הוניל. בכל שאר המקומות בעולם ההאבקה היא מלאכותית, ומשתמשים בה היום גם במקסיקו.
התרמיל של הוניל מבשיל על הצמח ונפתח כשהוא בשל. בתך הפרי מצויים זרעים. כשהפרי מתייבש התרכובות הפנוליות מתגבשות ומשתחרר הריח האופייני לוניל.
הזרעים אינם נובטים בלי פטריית המיקוריזה. הגידול נעשה מייחורים. חותכים חלקים מהצמח ושותלים באדמה רכה, על יד עץ או מוט שמשמש כמשען. הצמיחה מהירה כשתנאי הגידול טובים. מרכיבים
המרכיב הנותן את הריח האופייני לוניל הוא vanillin- 4'hydroxy-3-methoxybe vanillin המיצוי המתקבל מהתרמיל המכיל זרעים מכיל מאות מרכיבים, כולל, אצטאלדהיד, חומצת חומץ, חומצה הקסואית, מתיל צינמאט, eugenol, חומצה בוטירית. ניתן בקלות לסנתז ונילין ממרכיבים טריים, אבל רוב הונילין הנמכר למזון מיוצר מ-guaiacol. סוגי וניל המצויים בשוק: Burbon vanilla או Burbon-Madagascar vanilla מיוצר מ- Vanilla platifolia מצמחים הגדלים במדגסקר, האי ראוניון, Comoros וגם מהודו.
Mexican vanilla מיוצר מ- Vanilla platifolia שגדל במקסיקו. נמכר תחת השם וניל מארץ המוצא. מוכרים אותו בשווקים לתיירים במקסיקו, ולעתים קרובות הוא לא מיוצר מוניל. מערבבים אותו עם Tonka bean שיש לו ריח דומה לוניל. הוא מכיל קומרין שעלול להזיק לכבד והוא אסור לשימוש לפי ה-FDA.
Tahtian vanilla כך מכנים את הוניל שמגדלים בפולינזיה הצרפתית ובטהיטי. המין הוא Vanilla tahitiensis והוא כנראה מכלוא של Vanilla planifolia ו- Vanilla odorata. זהו מין שהכניסו לפולינזיה מהפיליפינים, והוא הגיע מגוטמאלה.
West Indian Vanilla מיוצר מהמין Vanilla pompon שגדל באיים הקריביים במרכז ודרום אמריקה.
מקורות
Rain Patricia, The Cultural History of the World's Favprite Flavor and Fragrance 2004 New York J.P. Tarche/Pinguin
Rain Patricia, The Cultural History of the World's Favprite Flavor and Fragrance 2004 New York J.P. Tarche/Pinguin
שן ארי – שינן – Taraxacum officinale and Taraxacum mongolicum
שינן - שורש השינן ידוע במשך שנים רבות כמנקה של הכבד, מסייע לתפקוד תקין של הכבד, מסייע לטיפול בבעיות שונות בעור
שם עברי: שינן רפואי
שם סיני: pu gong ying
משפחה: מורכבים Asteraceae
חלקי צמח בשימוש: שורש עלים
מיני שינן מצויים בשימוש רפואי ובשימוש כמזון במדינות באסיה, אירופה ודרום אמריקה מאז מאות או אלפי שנים. הצמח מוזכר בספרו של דיוסקורידס de Materia Medica. דיוסקורידס השתמש בשמות יווניים עתיקים, והשינן היה ידוע כבר ביוון העתיקה ובמצרים (1). המין הסיני T. mongolicum מוזכר בספר Tang Matreria Medica שנכתב בשנת 659 לספירה (1) והוא מופיע שם כצמח חשוב לשימוש פנימי וחיצוני לטיפול באבסס, בדלקות עיניים וכן כצמח דיורטי (1). השימוש בצמח דומה ברוב הארצות. השורש נחשב למשפר של העיכול, מגביר את פעילות הכבד וצמח מנקה. העלים משמשים כמזון, ונחשבים לדיורטים ופועלים כצמחים מרים על מערכת העיכול.
על אף השימוש הרב שנעשה בצמח נערכו רק מעט מחקרים קליניים על מיני השינן השונים (1).
מרכיבים המצויים בשורש: sesquiterpene lactones המרכיבים החשובים ביותר . הם מצויים בצמח בדרך כלל כגליקוזידים, ביניהם: taraxosides, taraxacolides, dihydrolactucin, ixerin, taraxinic acids, ainslioside (2). ספונינים טרוטרפנואידים,
פוליסכרידים, אינולין שהוא פולימר של פרוקטוז נוכח בריכוז גבוה עלי השינן עשירים באשלגן (1). ב-100ג' של עלים מצויים 297 מ"ג של אשלגן לפי חישוב זה, ב-5 מ"ל של טינקטורה של עלי שינן בריכוז 1:2 מצויים 100 מ"ג של אשלגן, בערך חמישית מהמינון היומי הדרוש (1).
פרמקולוגיה
נבדקה ההשפעה של השורש והעלים של השינן על מערכת העיכול. ריכוז האינולין בשורש מקסימלי בחודשי הסתיו. האינולין פועל כסיבים תזונתיים, מרכך ומגדיל את נפח המזון (1). במשך החורף פועלים בצמח אנזימים המפרקים את האינולין והופכים אותו לפרוקטוז. הלקטונים הססקויטרפים נותנים לשורש ולעלים טעם מר. אמנם נהגו להשתמש בשורש ובעלים כסטימולנט מר המסייע לעיכול (1).
מחקרים אחרים הראו שמיצוי באלכוהול של השורש והפרחים פעילים כאנטי דלקתיים, פעילות המיוחסת לפניל-פרופנואידים (1).
Phenyl propanoids
ישנם מחקרים המראים פעילות אימונומודולנטית בשורש השינן. מייחסים פעילות זאת לפוליסכרידים. דרושים מחקרים נוספים כדי להוכיח שיש לצמח השפעה על מערכת החיסון (1).
מחקרים קליניים
באופן מסורתי מקובל שעלי השינן הם מרים ודיורטים. Commission E ממליצה על שימוש בעלים כדיורטים, וכן במקרים של אנורקסיה, דחספפסיה והפרעות בכיס המרה. אין מחקרים המוכיחים פעילויות אלה (1).
דה-טוקסיפיקציה
שורש השינן ידוע במשך שנים רבות כמנקה של הכבד, מסייע לתפקוד תקין של הכבד, מסייע לטיפול בבעיות שונות בעור (1). מעט מאד מחקרים מנסים להוכיח פעילויות אלה. נערך מחקר שבדק השפעה של פורמולה של צמחים על בעיות בעיכול ודלקת כרונית במעי הגס. הפורמולה כללה: Taraxacum officinale כצמח עיקרי, Hypericum perforatum, Melissa officinalis, Calendula officinalis, Foeniculum vulgare . הטיפול עם הפורמולה הראה השפעה חיובית מאד, שיכוך כאב ושיפור בעיכול (3).
שימוש חיצוני: היה שימוש מסורתי ב- latex המצוי בגבעול השינן להמיס יבלות. אין מחקר העוסק בפעילות זאת (1).
Traxacum mongolicum
השם בסינית: pu gong ying
הצמח גדל בכל רחבי סין. קוטפים אותו בתחילת הפריחה. משתמשים בשורש ובנוף הצמח. הצמח הוא מר, מתוק וקר. הוא נכנס למרידיאנים של הכבד והקיבה.
פעילות: מרחיק חום, מומלץ להפרעות הקשורות לעודף חום, בעיקר לחום בכבד המתבטא בעיניים אדומות ונפוחות וכאב בעיניים. מפחית אבסס, מתאים לשימוש במקרים של פצעים ודלקות בעור, בעיקר עוזר במקרים של אבסס במעי ובשדיים מגביר הפרשת חלב בהנקה מרחיק חום, מסייע לטיפול בצהבת והפרעות וכאבים בהפרשת שתן.
פעילות אנטיביוטית
נערך מחקר על השפעת הצמח על מחלות בדרכי העיכול שנגרמו על ידי הליקובקטר פילורי.
נבדקו 75 מטופלים נגד קבוצת ביקורת שקבלה גנטמיצין (4). השפעת השינן הסיני היתה דומה לזו של הגנטמיצין. המחקר הסיני מדווח על הצלחה ב-80% מהמקרים (4). מחקרים סיניים מדווחים על הצלחות גם בטיפול בהפטיטיס B ובמחלות מעיים (1).
מינון : מינונים מומלצים במקרים של שורש או עלים יבשים הם 4-10 ג' ליום. שורש או עלים טריים מומלצים במינון של 50 ג' ליום מחולק לשלוש פעמים. בדרך כלל משתמשים בטינקטורה במינון של 3-5 מ"ל שלוש פעמים ביום המינון לפי British Herbal Pharmacopea 0.2-2.0ג' של השורש שלוש פעמים ביום, או טינקטורה 4-8מ"ל שלוש פעמים ביום.
Commission E קובעת מינון של 3-4 ג' מהשורש פעמיים ביום או 10-15 טיפות מהטינקטורה שלוש פעמים ביום.
הפרמקופיאה הבריטית ממליצה על מינון של 3-5 ג' מהעלים או 5-10 מ"ל מהטינקטורה של העלים שלוש פעמים ביום
Commission E ממליצה על מינון של 4-10 ג' מהעלים או 2-5 מ"ל מהטינקטורה של העלים שלוש פעמים ביום.
בטיחות: השינן ידוע כצמח מאכל בארצות רבות מאז שנים רבות. הוא נחשב לבטוח לשימוש.
בארה"ב יש לו אישור של GRAS
לא נצפו השפעות שליליות אצל נשים בהריון או בהנקה. לא נראו השפעות שליליות אצל תינוקות שינקו מאמהות שהשתמשו בשינן, ובילדים שאכלו עלים או שתו חליטות מהשורש.
מומלץ להשתמש בזהירות בצמח במקרים של דלקת בקיבה או במעי.
מקורות
Yarnell E. Abascal K. Dandelion (Taraxacum officinale and T. mongolicum) , Integrative Medicine 2009, Vol. 8, No 2, 35-38.
Schutz K. Carcle R. Schieber A. Taraxacum – a review on its phytochemical and pharmacological profile. J. Ethnophamacol. 2006, 107: 313-323.
Chakurski I. Matev M. Koichev A. et al. Treatment of chronic colitis with an herbal combination of Taraxacum officinale, Hypericum perforatum, Melissa officinalis, Calendula officinalis and Foeniculum vulgare (article in Bulgarian) vutr. Boles 1981, 20: 51-54.
Fang JY. Effect of fu-zeng qu-xie on gastric disease infected with Campilobacter pyloridis (article in CHINESE) Zhong Xi Yi fie He Za Zh 1991, 11: 150-152
צבר או בשמו המקסיקני NOPAL נופאל - פעילות אנטי סרטנית הוכחה in vitro בתרביות ריקמה.פעילות נוגדת דלקת ומשככת כאב, נראתה בפרי ובגבעולים, ו
משפחה: Cactaeae , צבריים
שם מקומי: Nopalito
שם עברי: צבר
שם אנגלי: Prickly pears, Cactus pears
מוצאו של הצבר ממקסיקו ומארצות בדרום אמריקה. היום מגדלים את הצבר ברוב הארצות החמות באמריקה, אסיה, אפריקה, בדרום אירופה (1). בארץ גדל הצבר כפליט תרבות.
הגבעולים של הצבר גדלים בצורת עלים, ועליהם גדלים קוצים שהם העלים של הצמח. כמה ממיני הצבר נותנים פירות אכילים בעלי טעם נעים בצבעים שונים. ישנם פירות בעלי צבע צהוב, כתום, אדום, ארגמן, ירוק בהיר וירוק כהה (1). הגבעולים הנקראים Nopalitos נאכלים טריים, מבושלים בשיטות שונות של בישול, מטוגנים וגם מיובשים.
במקסיקו מרבים לגדל את הצמח, ולאכול אותו כאחד המאכלים החביבים (1). בשנת 2005 היה גידול הצבר השלישי בגודלו מבין כל שאר הגידולים החקלאיים במקסיקו, והגיע ל-760.000 טון (1).
רפואה מסורתית: רישומים על שימוש רפואי בגבעולי הצבר מצויים החל משנת 1552. דווח עליהם ב- Codex Cruz-Badianus (1). מציינים שנהגו להשתמש בגבעולים בשימוש חיצוני לטיפול בכוויות (2). החל מ-1930 מדווח על שימוש בגבעולים טריים או מורתחים של הצבר לטיפול בסכרת (3).
*
המחקר על השימוש בעלי צבר לטיפול בסכרת התחיל בשנות השבעים של המאה ה-20. נבדקו כמה מינים של Opuntia, אבל השימוש במין C. ficus indica הוא הנפוץ והבטוח ביותר (4).
מרכיבים: נבדקו הגבעולים והפירות. הם מכילים מים, סיבים, ויטמינים, חומצות אמינו ומינרלים (1). הפירות עשירים בפיגמנטים מסוג betalains, הגבעולים מכילים פקטין ומוצילג. החוקרים טוענים שהגבעולים והפירות של הצבר מתאימים מאד לייצור של מזון פונקציונלי.
פיגמנטים: ניתן להשתמש בצבע שמפיקים מפירות הצבר כצבע מאכל טבעי. הוא מורכב משני צבעים השייכים לקבוצת ה-betalains : betacyanins הנותנים את הצבע האדום ו-betaxanthins הנותנים את הצבע הצהוב. הם שייכים לקבוצה הגדולה של הפנולים, והם אנטי אוקסידנטים ואנטי ויראליים (1). הצבע של ה- Betalains יציב ב- pH נייטרלי וחומצי, ולכן הם מתאימים יותר כצבע למזון מהאנתוציאנינים שהצבע שלהם יציב רק ב-pH חומצי. ניתן להשתמש בהם כדי לתת צבע לגלידות ומאכלי חלב.
ויטמינים ומינרלים: הפירות והגבעולים מכילים ריבופלאבין, תיאמין, קרוטנואידים וניאצין. הם עשירים במגנזיום וסידן. חומצות אורגניות: הפרי הוא בעל חמיצות נמוכה. ה-pH של ציפת הפרי הוא 5.8-6.4. החומצות המצויות בפרי הן: חומצה ציטרית, מאלית, שיקימית וקינית. חומצות אמינו: בפרי ובגבעולים מצויות חומצות אמינו חופשיות, מתוכן זוהו 8 חומצות אמינו חיוניות:. טאורין, פרולין, סרין, וגלוטמין מצויות בריכוז גבוה. סיבים: הפירות מכילים מרכיבים ריריים, המורכבים מרמנוז גלקטוז, ארבינוז וחומצה גלקטורונית. הם סופחים רעלנים, הם אנטי דלקתיים ופועלים על מערכת החיסון. הם מסייעים לאזן רמה של גלוקוז בדם. הפירות מכילים גם פקטין. הגבעולים מכילים סיבים מסיסים המסייעים להורדת רמת סוכר בדם (5).
פעילות:
אנטיאוקסידנט. הגבעולים והפירות הם נוגדי חמצון הודות לפלבונואידים, הפוליפנולים, הקרוטנואידים, ה- betalains וויטמין C המצויים בהם.
אנטי ויראלי – הגבעולים של הצבר מעכבים רפליקציה של כמה RNA- ו- DNA- וירוסים, כגון Hepes simplex Type 2, Influenza virus, כמה וירוסים של דרכי הנשימה, הרפס הפוגע בכלבים (6). נערכו ניסויים בבעלי חיים ובבני אדם (6).
פעילות אנטי סרטנית הוכחה in vitro בתרביות ריקמה.
פעילות נוגדת דלקת ומשככת כאב, נראתה בפרי ובגבעולים, וכן בכמה מרכיבים מבודדים, כגון, פיטוסטרולים (7). הראו גם ריפוי פצעים בשימוש פנימי וחיצוני.
פעילות היפוגליקמית במקסיקו ידוע שימוש מסורתי בצבר במקרים של סכרת. הראו שמיצוי מהגבעולים הוריד רמת סוכר בדם אצל עכברים סכרתיים. באיטליה הראו ששימוש משולב באינסולין ומיצוי של גבעולי צבר, הוריד רמת סוכר בדם וכן רמת המוגלובין מסוכרר לרמה הנורמלית. הניסוי נעשה בחולדות.
*
השפעה על טריגליצרידים וכולסטרול בדם.
מחקר שנעשה בחולדות הראה שריכוז של 1ג' ל1 ק"ג של מיצוי מגבעולים יבשים, שניתן במשך 30 יום הוריד רמה של כולסטרול, LDL וטריגליצרידים בדם. מחקר אחר הראה ירידה ברמת שומנים וכולסטרול בדם בהשפעת שמן שהופפק מזרעים של צבר. הכנות שונות, כגון, אבקות, מיצויים מהגבעולים או מהפרחים שימשו ברפואה המסורתית לטיפול באלרגיה, אולקוס, עייפות ורוימטיזם. הגנה על תאי עצב ניתן לייחס לפלבונואידים. הפרחים של הצבר ידועים בהשפעתם על בלוטת הערמונית. הם מעכבים את האנזימים ארומטאז ו- 5-alpha reductase, ומסייעים לזרימה טובה של השתן. מירתחים שהוכנו מהפרחים הראו פעילות דיורטית בחולדות.
לסיכום, העלייה בכל רחבי תבל בהשמנה, במחלה המטבולית, במחלות לב, ברמה גבוהה של סוכר , כולסטרול ושומנים בדם, וכן במחלות ניווניות של מערכת העצבים, הגבירה את הצורך לחיפוש דרכים להתמודד עם המצבים האלה. אחת הדרכים היא לחזור אל הרפואה המסורתית, וללמוד איך התמודדו עם בעיות אלה בעבר , לחקור את הצמחים שנהגו להשתמש בהם, לזהות את המרכיבים הפעילים של הצמחים ואת מנגנון הפעולה שלהם. הצבר הוא אחד הצמחים שמשתמשים בו כבר שנים רבות ברפואה המסורתית. הידע המסורתי התאמת בכמה מהמחקרים שנערכו בחיות מעבדה ובבני אדם.
החוקרים מתכוונים להמשיך לעבוד על הצמח כדי לסייע לאדם בדורנו לשפר את בריאותו.
מקורות
1. Hasse C. Feistel B. Heinrich M. et al. Opuntia- A cactus crop and its many health benefits. Functional Foods 2008, September/October: 17-22.
2. De La Cruz M. Badiano J. Libells Medicinalibus Indorum Herbis
3. Martinez M. Las Plantas Medicinales de Mexico, 5th Ed. Ediciones Botas: Mexico City 1969, p. 657.
4. Andrade-Cetto A. Heinrich M. Journal of Ethnopharmacology 2005, 99:325-348.
5. Stintzing FC. Schrirber A. Carle R. Euroopean Food Research and Technology 2001, 212: 396-497.
6. Ahmad A. Davies J. Randall S. Antiviral Research 1996, 30: 75-85.
7. Park EH. Kahng JH. Lee SH. Fitoterapia 2001, 72: 67-70.
8. Dominguez Lopez A. Food Science and Technology International, 1995, 1: 65-69.
מאקה - האינדיאנים השתמשו כצמח שנותן חיוניות פיזית, צלילות של המוח, עמידות, התמדה וכוח סבל. הצמח ידוע כאפרודיזיאק, וכמשפר פוריות של נשים וגברים
החומר נלקח מכתבה של Ed Smith: גילוי מחודש של מזון עתיק שם הצמח: Lepidium meyennii שם מקומי: Maca משפחה: מצליבים, Brassicaceae חלקי צמח בשימוש: שורש תאור הצמח: המאקה הוא צמח חד שנתי, הגדל בהרי האנדים בפרו. הוא קרוב מבחינה בוטנית ללפת, Brassica rapa ולצנון Raphanus sativus (1).
לסוג Lepidium משתייכים כ-175 מינים הגדלים בכל רחבי תבל (1).
יש עדויות לגידול של המאקה מאז שנת 1600 לפנה"ס. הצמח נחשב בעיני האינדיאנים שגרו בפרו כמתנת האל, ביחד עם התירס ותפוחי האדמה. המאקה הוא הצמח היחיד שניתן לגדל בגובה של הרי האנדים שמגיע ל-3800-4800 מ' צמחים אחרים שגדלים באזור הם עשבים אלפיניים ותפוחי אדמה מרים (1). תנאי הגידול קשים. ריכוז החמצן נמוך, קרינת השמש חזקה, הטמפרטורה גבוהה במשך היום, ויורדת עד לקפאון בשעות הלילה. הרוחות חזקות מאד, והצמחים הגדלים באזור נמוכים (1).
זורעים את המאקה בחודשים ספטמבר עד דצמבר, וקוצרים את השורשים 6-8 חודשים אחר כך.
ייבוש השורשים נמשך כחודשיים. בתקופה זו השורשים מאבדים 75% ממשקלם, והחריפות שלהם פוחתת. כשהם טריים טעמם דומה לצנון, ובזמן הייבוש מתנדפים המרכיבים החריפים שבשורש (1).2 רפואה מסורתית: האינדיאנים משבט ה- Quechua הגרים באזור ההרים בפרו מחשיבים את המאקה לצמח מזין מאד שנותן חיוניות פיזית, צלילות של המוח, עמידות, התמדה וכוח סבל. הצמח ידוע כאפרודיזיאק, וכמשפר פוריות של נשים, גברים וחיות בית (1).
מטפלים ממליצים להשתמש במאקה במקרים של אנמיה, שחפת, סרטן בקיבה, איבוד זכרון, ארטריטיס, רוימטיזם, הפרעות במערכת הנשימה, אלכוהוליזם וכן כדי לבנות עצמות חזקות אצל ילדים. נשים משתמשות במאקה בתקופת המנופאוזה, ואמהות נותנות מהצמח לילדים כדי שיצליחו במבחנים (1). מרכיבים: סוכרים 50%, חלבונים 10% הם מכילים את רוב חומצות האמינו החיוניות, סיבים 8.5%, שומנים 2.2% (2)הצמח עשיר ביוד( 1)ריכוז גבוה של glucosinolates ונגזרות של isothiocyanate (3)Flavanols: catechin, epicatechin, epicatechin gallate, epigallocatechin (4) סטרולים צמחיים: סטיגמה סטרול, בטא-סיטוסטרול, קמפסטרול. הכנות מסורתייות: בישול במים וסוכר במשך כמה שעות נותן נוזל צמיג כמו דיסה.
בישול בחלב כדיסה מתוקה, משמש מזון לאנשים שיוצאים מהבית לשעות רבות.בישול עם תפוחי עץ, שבולת שועל, קינואה או פול.
בשנים האחרונות ישנם אנשים בפרו המעדיפים להשתמש במאקה בצורת קפסולות או כדורים. פרמקולוגיה טיפיל ב-9 אנשים בריאים עם 1500-3000 מ"ג של שורש מאקה במשך 4 חודשים גרם לעלייה במספר ובתנועתיות של תאי זרע. לא היתה עלייה בריכוז של הורמוני המין, כולל, טסטוסטרון, אסטרדיול, פרולקטין, FSH, LH (5).
מחקרים נוספים הראו שריכוז של 1500-3000 מ"ג של מאקה ליום מגביר חשק מיני ומספר תאי זרע, ואינו גורם לעלייה ברכוז ההורמונים (1).
החוקר טוען שהרבליסטים אמריקאים רבים פרסמו שמאקה מאזן הורמונים מיניים, אבל כל המחקרים שנעשו בבני אדם ובחיות מעבדה הראו שאין שינוי בריכוז ההורמונים.
מקורות
Smith Ed Modern Rediscovery of an Aancient Andean Fertility Food. Journal of American Herbalists Guild, 2004. Dini A. Migliuolo G. Rastrelli L et al. Chemical composition of Lepidium meyennii Food Chemistry, 1994, 49: 347-349.Johns T. The Anu and the Maca. Journal of Ethnobiology, 1981, 1: 208-212.Sandovala M. Okuhama N. Angeles F. et al. Antioxidant activity of the Cruciferous vegetable Maca (Lepidium meyennii). Food Chemistry 2001, 79: 207-213.Gonzales G. Cordova A. Gonzales A et al. Lepidium meyennii (Maca) improved semen parameters in adult men. Asian Journal of Andrology, 2001a, 3: 301-303.
מבנה הDNA - DNA בנוי מארבעה סוגים של נוקלאוטידים, שהם אבני הבניין של חומצות הגרעין. כל נוקלאוטיד בנוי משלושה חלקים:
מבנה הDNA
מולקולת ה-DNA התגלתה בשנת 1868 על ידי רופא בשם Miescher שבדק את ההרכב הכימי של גרעיני התאים. הוא בודד חומר שקרא לו נוקלאין, ורק בשנות החמישים של המאה ה-20 התברר שהחומר שבודד היה DNA.
בשנת 1953 פוענח מבנה המולקולה על ידי Watson ו-Crick. הם הציעו מודל שקראו לו הסליל הכפול – the double helix. הם בנו דגם מקרטון, פיסות מתכת וחוטי ברזל כפופים, ולמדו עליו איך החלקים השונים קשורים זה לזה.
DNA בנוי מארבעה סוגים של נוקלאוטידים, שהם אבני הבניין של חומצות הגרעין. כל נוקלאוטיד בנוי משלושה חלקים: סוכר בעל חמישה אטומי פחמן, שאצל ה-DNA הוא דה-אוקסיריבוז, קבוצת פוספט ובסיס המכיל חנקן.
ארבעת הבסיסים ב-DNA הם: אדנין- A, גואנין- G, תימין –T, ציטוזין- C
אדנין וגואנין הם פורינים, בעלי מבנה דו טבעתי
תימין וציטוזין הם פירימידינים בעלי מבנה חד טבעתי.
בשנת 1950 מצא חוקר בשם Chargaff שהכמות היחסית של אדנין וגואנין שונה במינים שונים של יצורים, ושבכל המינים כמות האדנין שווה לכמות התימין וכמות הגואנין שווה לכמות הציטוזין. החוקרים הבינו שחייב להיות סדר לפיו ערוכים הנוקלאוטידים לאורך המולקולה.
החוקרים Wilkins ו- Franklin מצאו בעזרת צילומים מיוחדים עם קרני X שמולקולת ה-DNA ארוכה ודקה. החישובים הראו שקוטר המולקולה הוא 2 ננומטר, המרחק בין כל שני בסיסים 0.34 ננומטר, ואורך של פיתול שלם של סליל ה-DNA 3.4 ננומטר, כלומר, 10 בסיסים בכל פיתול.
המודל של ווטסון וקריק נתן תשובה לכל המימצאים הקודמים. מולקולה של DNA מורכבת משני גדילים של נוקלאוטידים הקשורים זה לזה בקשרי מימן בין הבסיסים. קשרים אלה נוצרים כששני הגדילים הפוכים בכיוון שלהם, מתפתלים זה מסביב לזה כשאדנין בנוקלאוטיד אחד נקשר ב-2 קשרי מימן לתימין בשרשרת השניה. באופן דומה נוצרים 3 קשרי מימן בין הגואנין לציטוזין. דגם הקשרים מאפשר מגון רחב של רצפי בסיסים בכל גדיל של DNA. לכל מין יש רצף בסיסים אופייני, למרות שדגם הקשרים זהה בכל מולקולות ה-DNA.
זיווג הבסיסים בין שני גדילי הנוקלאוטידים קבוע בכל המינים, אדנין עם תימין, גואנין עם ציטוזין. אבל הסדר שבו מופיעים הבסיסים לאורך הגדילים של הנוקלאוטדים שונה ממין למין, וזה הבסיס המולקולרי לאחידות ולשוני שבעולם החי. אפשר לראות את ה-DNA המצוי במקורות שונים כשפות שונות המשתמשות באותן אותיות, אבל המילים והמשפטים שונים בכל שפה.
גילוי מבנה ה-DNA הביא לקידום גדול בהבנת העברת האינפורמציה הגנטית עם שכפול ה-DNA. האינפורמציה הגנטית מורכבת משפת קוד של ארבעה בסיסים ב-DNA. היא מתורגמת בתיווך ה-RNA לשפת חלבון המורכב מ-20 חומצות אמינו.
הכפלת מולקולת ה-DNA
לפני חלוקת התא משוכפלות מולקולות ה-DNA. אנזימים מנתקים את קשרי המימן שבין שני הגדילים של ה-DNA. הסליל הכפול נפרם לכל אורכו, וכל גדיל שנחשף משמש תדפיס (template) ליצירת גדיל משלים. נוצר גדיל משלים זהה לחלוטין לגדיל שנפרד, והם מתפתלים מיד לסליל כפול. בכל מולקולת DNA חדשה יש גדיל ישן וגדיל חדש. שכפול מולקולת ה-DNA נעשה על ידי שכפול של מקטעים רבים לאורך המולקולה באותה עת. בשנת 1973-74 גילו Lehman וחבריו אנזים המכונה DNA-ligase המסוגל לאחות קטעים של DNA לשרשרת אחת. האנזים DNA polymerase מצמיד נוקלאוטידים בודדים אל הגדיל המתארך. DNA-ligase מאחה את הקטעים החדשים וכך נוצר גדיל אחד רצוף.
לסיכום, בעקבות אותות המגיעים מתוך התא, אנזימי ההכפלה מתחילים לפעול ברצפים של בסיסים ייחודיים הנקראים אזורי תחילת ההכפלה (origins of replication). תצמידים מאורגנים של אנזימים וחלבונים אחרים פורמים את הפיתול של שני גדילי המולקולה, ובונים על כל אחד מהם גדיל חדש.
תהליך זה מתרחש רק במזלגות הכפלה (replication forks). אלה הם אזורים קצרים דמויי V המתקדמים מאזורי תחילת ההכפלה לשני הכיוונים. מאחורי כל מזלג הכפלה נעים אנזימים המפתלים מחדש את שני הגדילים למולקולה. הבסיסים שנחשפו בגדילי התבנית ההוריים מכתיבים את סדר הנוקלאוטידים ברצף ההולך ונבנה, על פי הכלל של זיווג הבסיסים: A עם T, G עם C.
מקורות
1. Becker WM. Kleinsmith LJ. Hardin J. 2000 The World of the Cell. Fourth edition. The Benjamin/Cummings Publishing Company.
2. Stryer L. 1995, Biochemistry, Fourth edition. WH. Freeman and Company, New York
אסטרוגן והורמוני גדילה בכבד - מינונים גבוהים של אסטרוגן עלולים להשפיע על הפעילות המטבולית והאנדוקרינית של GH בכבד. ההשפעה שלהם שונה
אסטרוגן והורמוני גדילה בכבד
הורמון הגדילה (GH) הוא המווסת העיקרי של הגידול וההתפתחות של הגוף, של המטבוליזם, של התפקוד המיני בכבד ושל ההזדקנות (1,2). הכבד מכיל את הרמה הגבוהה ביותר של קולטנים ל-GH, ולכן הוא המיקום העיקרי של הורמון זה, אבל כל הרקמות בגוף מגיבות ל-GH (1). להורמוני המין המופרשים מההיפופיזה יש השפעה גדולה על הוויסות בכבד.
אסטרוגן חשוב המצוי ביונקים 17-beta –estradiol ( E2) הוא בעל פעילות פיזיולוגית שאינה מוגבלת לאברי רבייה זכריים או נקביים (1). ההשפעה של האסטרוגן מתבטאת דרך שני תת-טיפוסים של קולטנים, ER-alpha, ER-beta. אסטרוגן יכל לשנות ביטוי של גנים.
הפוטנציאל של האינטראקציה בין האסטרוגן לבין הויסות של GH, המטבוליזם והתפקודים של הדיפרנציאציה המינית בכבד הם בעלי חשיבות ביולוגית וקלינית. אסטרוגן יכל לשנות את הפעילות של GH בכבד על ידי שינוי הפרשת GH מההיפופיזה. הכבד הוא מטרה ישירה של אסטרוגן כי הוא מתחבר לקולטן ER-alpha, הקשור להתפתחות של הכבד, לויסות של המסלולים המטבוליים של הכבד, לצמיחה, להגנה מפני רעלנים, לפוריות, למטבוליזם של שומנים ולרגישות לאינסולין (3).
יחסי הגומלין בין הכבד ו-GH קשורים באופן קליני, בגלל התפקידים הפיזיולוגיים של ההורמונים האלה, והפיזור הרחב של האסטרוגן והתרכובות הקשורות אליו אצל בני אדם (1). ניתן לעמוד על הקשר הזה ביניהם כשמתבוננים בהשפעות השליליות שיש לאסטרוגן שנותנים לאנשים, על הויסות והתפקודים המטבוליים שיש ל-GH על הכבד (4). עלולה להיות לכך השפעה קשה על הפיזיולוגיה של הכבד בתקופת ההתבגרות (1). להורמונים האלה יש חשיבות גדולה בכבד. אסטרוגן יכל לשנות את הפעילות של GH בכבד (1).
הבסיס הפיזיולוגי להפרשת GH מההיפופיזה
GH הוא הורמון פפטידי המורכב מ-191 חומצות אמינו, בעל שרשרת יחידה.
הוא מופרש מהחלק הקדמי של בלוטת ההיפופיזה. בנוסף, GH נוצר גם בריקמה שמחוץ להיפופיזה (1). הויסות של הפרשת GH מההיפופיזה דורש פיקוח מורכב של המערכת הנוירו-אנדוקרינית, שכולל שיתוף של נוירוטרנסמיטורים אחדים והפידבק של הורמונים ושל גורמים מטבוליים (5).
הפרשת GH מבלוטת ההיפופיזה מווסתת על ידי שני פפטידים עיקריים מההיפותלאמוס: הורמון מזרז GH releasing hormone (GHRH) והורמון somatostatin מעכב (SS).
האיזון בין שני הפפטידים האלה, המזרז והמעכב, מושפע מגורמים ממריצים, כגון המזון, השינה, תרגול, הורמונים של התירואיד, הורמוני המין,
ומגורמים מעכבים, כגון, גלוקוקורטיקואידים, (IGF-I) insulin-like Growth Factor. השילוב הסופי ביניהם מתרחש בהיפותלאמוס.
הפרשת GH מההיפופיזה מופחתת בעיקר על ידי פידבק שלילי של שני איתותים: של GH של ההיפופיזה עצמה ושל Insulin-like GH מהכבד.
בנוסף משפיעים על הפרשת GH פקטורים מטבוליים מהפריפריה, כגון, אינסולין, גלוקוז, חומצות אמינו, חומצות שומן חופשיות, לפטין ו-ghrelin.
גרלין "הורמון הרעב" הוא פפטיד הנוצר על ידי תאי גרלין במערכת העיכול. הוא פועל כנוירופפטיד במערכת העצבים המרכזית. בנוסף יש לו תפקיד בוויסות, פיזור ושימוש באנרגיה.
גרלין מופרש כשהקיבה ריקה וכשהיא מתמלאת הפרשת ההורמון נפסקת. הקולטן שלו מצוי באותם התאים במוח כמו הקולטן ללפטין "הורמון השובע".
הפקטורים האלה, שנראים כמתאמים של הסטטוס המטבולי של הגוף עם הפרשתGH , הם קודם כל קשורים לסטטוס המטבולי של הגוף. הקשר הזה מתאים לתפקיד של GH בוויסות המטבוליזם, השומן והצמיחה.
סטרואידים של מערכת הרבייה הם גם מווסתים של הפרשת GH מההיפופיזה, והם גם מסדירים את המיניות הספציפית הקשורה לפיזיולוגיה של הכבד (1) .
סטרואידי המין של העובר ואלה של גיל הבגרות מפקחים על הכושר של ההיפותלאמוס לייצר את הדימורפיזם המיני של הפרשת GH מההיפופיזה בהתבגרות (6).
לסיכום: שני הורמונים של ההיפותלאמוס, GHRH ו-SS מפקחים על ייצור ושחרור של GH מבלוטת ההיפופיזה.
GHRH מווסת על ידי פידבק שלילי מריכוז שלGH שבדם וריכוז IGF-I.
FFA (חומצות שומן חופשיות) מעכבות שחרור של GH, ואילו לפטין וגרלין
מזרזים את שחרור ההורמון.
הורמונים של המין ופקטורים נוספים פועלים במשותף להמרצת שחרור של GH. GH הזורם בגוף מגביר באופן ישיר ייצור של IGF-I באיברים רבים.
IGF-I המיוצר בכבד הוא המקור העיקרי ל-IGF-I שבדם.
GH משפיע באופן ישיר על רקמות, לפעמים באופן עצמאי מהפעילות של IGF-I.
רוב ההורמון מופרש בשלב הראשון של השינה, כשעה לאחר שנרדמים. במשך היום מופרש GH בגלים, בפרקי זמן של 3-5 שעות. יש הבדלים גדולים בהפרשת ההורמון בימים שונים ובין אנשים שונים.
הורמון הגדילה קשור בקשר לינארי עם הצמיחה במיוחד בתקופת הילדות. הכבד הוא איבר המטרה הראשי והמקור העיקרי ל-IGF-I הזורם בגוף.
להורמון הגדילה יש השפעות מטבוליות חשובות במשך כל החיים. הן משפיעות במיוחד על פירוק של שומנים בריקמה השומנית, שכתוצאה מכך יש עליה בזרימה של חומצות שומן חופשיות למחזור הדם.
בכבד ובשרירים GH מגביר ספיגה של טריגליצרידים על ידי המרצה של lipoprotein lipase (LPL) ואחר כך מגביר את האחסון שלהם.
ההשפעה של GH על המטבוליזם של הפחמימות יותר מסובכת, ויתכן שהוא מתווך באופן עקיף על ידי האנטגוניזם של פעילות האינסולין.
להורמון הגדילה יש השפעה אנבולית על מטבוליזם של חלבונים. הוא ממריץ ייצור של חלבונים ומעכב פירוק שלהם. יש לו השפעה אנבולית על השרירים, והוא מסייע להגדלת שרירים במקרים של חוסר של GH.
מקובל שהורמון הגדילה מפרק שומנים אצל בני אדם.
הוספת GH גורמת לירידה בהצטברות של שומנים ועלייה במטבוליזם, שמתבטא בעלייה בחומצות שומן חופשיות וגליצרול בדם. GH מפחית את המסה השומנית במיוחד במקרים של אגירת שומנים בתקופת של חוסר של GH.
אי ספיקה של GH גורמת להשמנה, וירידה ברמה של ההורמון נמצאת בהתאמה עם השמנה שקשורה לגיל.
בריקמת השרירים ובכבד הורמון הגדילה מגביר את הספיגה והאחסון של טריגליצרידים, בניגוד להשפעה שלו ברקמת השומן, שם הוא מגביר פירוק של השומנים. אבל ישנם גורמים נוספים המשפיעים על הצטברות של שומנים בשרירים, כגון, תזונה, פעילות גופנית והמצב של הורמוני המין.
ההשפעה של GH על גלוקוז ועל מטבוליזם של שומנים היא מרכיב חשוב באינדוקציה של עמידות לאינסולין. בכבד יש ל-GH השפעה ממריצה לייצור גלוקוז, שיתכן שהיא תוצאה של האנטגוניזם שלו לפעילות של אינסולין שמובילה לעמידות לאינסולין של הכבד. GH מגביר ייצור של גלוקוז על ידי הגברת גלוקוניאוגנזה. ל-GH יש השפעה ממריצה או חוסר השפעה על גלוקוניאוגנזה.
יתכן שעמידות לאינסולין הקשורה ל-GH מתפתחת כתוצאה מהתנועתיות של חומצות שומן חופשיות בריקמת השומן. זה עלול להשפיע על הרגישות לאינסולין בכבד ולגרום לעמידות לאינסולין.
אצל מבוגרים הוספת אסטרוגן מבחוץ עלולה לפגוע בתפקוד המטבולי והאנדוקריני של הכבד. חשיפה לאסטרוגן קשורה לעמידות להורמון הגדילה.
מינונים גבוהים של אסטרוגן עלולים להשפיע על הפעילות המטבולית והאנדוקרינית של GH בכבד. ההשפעה שלהם שונה ממינונים פיזיולוגיים קטנים יותר. אסטרוגן מעכב ייצור של IGF-I בכבד כתלות בריכוז.
לסיכום: אינטראקציות של אסטרוגן ןהורמון הגדילה מתרחשים בעקיפין ברמה של הפרשת GH מההיפופיזה, ובאופן ישיר ברמה התאית.
לאסטרוגן הניתן במתן פומי יש השפעה מזיקה על הפעילות המטבולית של הורמון הגדילה.
חשוב להמשיך לחקור את האינטראקציה ביו הרמון הגדילה והאסטרוגן, כי יש לה פוטנציאל לפגוע בבריאות של בני אדם.
מקורות
1.Mercedes de Mirecki-Garrido, Guerra B. Mateos-Diaz C. et al. The Influence of Estrogens on the Biological and Therpeutic Actions of Growth Hormone in the Liver. Pharmaceuticala 2012, 5: 758-778.
2.Lichanska AM. Waters MJ. How growth hormone controls growth, obesity and sexual dimorphism. Trends Genet. 2008, 24: 41-47.
3. Foryst-Ludwig A. Kintscher U. Metabolic impactof estrogen signaling through ERalpha and ERBETA. J. Steroid Biochem. Mol. Biol. 2010, 122:74-81.
4. MeinhardtUJ. Ho KK. Regulation of growth hormone actonby gonadal steroids. Endocrinol. Metab. Clin. North Am. 2007, 36: 57-73.
5. Kaplan SA. Cohen P. The somatomedin hypothesis 2007: 50 years later. J. Clin. Endocrinol. Metab, 2007, 92: 4529-4535/
6. Mode A. Gustafasson JA. Sex and the liver- Ajourney through five decades. Drug Metab. Rev. 2006, 38: 197-207
שימוש חיצוני באכינצאה - האם יש ביניכם כאלה הנוהגים להשתמש באכינצאה כחליטה בתוך שמן? האם יש לכם מחשבות או ניסיון מעשי על השפעה של שמן כזה?
שימוש חיצוני באכינצאה – Echiacea spp. External use
בתחילת חודש יוני, 1914 התנהל דיון ב-Herbal Hall לגבי שימוש במינים שונים ובחלקים שונים של אכינצאה לטיפול בבעיות שונות בשימוש חיצוני.
Larkin עורר את הנושא. הוא פנה בשאלה לחברים: האם יש ביניכם כאלה הנוהגים להשתמש באכינצאה כחליטה בתוך שמן? האם יש לכם מחשבות או ניסיון מעשי על השפעה של שמן כזה? האם זה שימוש הגון בצמח או בזבוז של שורש יקר? אני יודע שבתיאוריה זה עובד, אבל מעוניין לדעת מה הניסיון שלכם.
Ed Smith איך אתה יודע? מה ידוע בתיאוריה על שימוש בשמן חלוט? לאיזה מטרה השתמשו בו? מי השתמש?
Paul Bergner עונה
יש שימוש מסורתי באכינצאה בשימוש חיצוני לטיפול בזיהומים בעור וגם לריפוי פצעים. מיני אכינצאה נחשבו אצל האינדיאנים של צפון אמריקה לצמחים חשובים לטיפול בבעיות של עור. בגרמניה ניתן להשיג תכשירים מאכינצאה לטיפול חיצוני. חבר לעבודה סיפר לי שהוא משתמש בהצלחה בטינקטורה של אכינצאה לטיפול חיצוני. לאחרונה הוא טיפל בעקיצה של עכביש חום עם טינקטורה של אכינצאה מהולה ב-3-6 חלקים של מים. חבר אחר סיפר לי שהוא הצליח לנקות לגמרי צלוליטיס שנגרם על ידי סטפילוקוקים , , MRSA אצל אשה מבוגרת. התפתח צלוליטיס אצל אשה מבוגרת מהברך ועד לצפורניים. החבר השתמש בחליטה של אכינצאה בשימוש חיצוני.
אני מעדיף להשתמש ב-E. angustifolia במקום ב- E. purpurea כי הוא צמח חזק יותר שנותן תרופה יותר יעילה. אני יודע שמה שמחסל את צמחיית הבר זה לא השימוש הצנוע של כמה הרבליסטים, אלא הקטיף הפרוע של אנשים שקוטפים כדי למכור לקהל הרחב. בשנות השמונים והתשעים התפרנסו אנשים עניים מקטיף של אכינצאה. אספנים זרים באו ומילאו מריצות עם צמחים. עכשיו הפכו מיני האכינצאה הגדלים בבר לצמחים בסכנת הכחדה.
Ed. Smith
כולנו יודעים שלצמחים רבים יש פעילויות שונות והשפעות רפואיות שונות. עד כמה שקראתי, למדתי והשתתפתי בכינוסים מדעיים, לא שמעתי על שימוש במיצוי של אכינצאה בתוך שמן לשימוש חיצוני.
Robyn Klein
האינדיאנים בצפון אמריקה נהגו להשתמש בשורש של E. angustifolia בשימוש חיצוני. הם היו לועסים את השורש ושמים את השורש הלעוס על העור.
ניתן להכין משחה משורש טרי טחון שמערבבים עם מים, או מים עם מעט אלכוהול. אפשר גם לעבוד עם מירתח משורש יבש טחון. ניתן להשתמש בחליטה, מירתח או טינקטורה באופן ישיר על העור או להכין מהם משחה. Kelly Kindscher מאוניברסיטת קנזס ערך מחקרים על angustifolia E הגדל בר. הוא טוען שהשורשים כל כך עמוקים שלא מצליחים לעקור אותם לגמרי מהאדמה, ושלאחר כמה שנים הצמחים שוב יגדלו. Robin חושבת שאין היעלמות מוחלטת של הצמח מהבר, חוץ מאשר במקומות מרעה שהפרות אוכלות את העלים. היא חוששת שמה שיהרוס את צמחית הבר זה התיישבות מרובה של בני אדם, הצורך לבנות בתים ולסלול כבישים. האתר שניתן למצוא בו את המחקרים של Kelly:
טוען שהוא השתמש באכינצאה בתוך שמן בשימוש חיצוני, אבל מעדיף שימוש בטינקטורה בריכוז 1:5. יש ערבוב טוב של הטינקטורה עם חליטה של אכילאה. מורחים עם בד או עושים קומפרס. יעקב קיבל תוצאות טובות במקרים של זיהומים או כיבים בעור או בקרומים ריריים. ידוע שימוש מסורתי עם משחה משורש אכינצאה למטרות דומות. מתאים לשימוש במקרים של כוויות או פצעים פתוחים.
Michael Tierra מתנגד לדעה שהביע פול ברגנר שאכינצאה אנגוסטיפוליה עולה על האכינצאה הארגמנית. הוא טוען שהוא מקבל תוצאות טובות בטיפול פנימי וחיצוני עם אכינצאה ארגמנית. לדעתו אחד הצמחים היעילים ביותר הם פרחים של יערה. הם פעילים כאנטי ויראליים, אנטי בקטריאליים ואנטי דלקתיים.
Henriette Kress
הנריאט טוענת שהיא משתמשת בכל חלקי הצמח של אכינצאה ארגמנית, חיוורת ואנגוסטיפוליה. היא משתמשת בטינקטורה בשימוש חיצוני ופנימי, והיו לה תוצאות טובות בטיפול בעקיצות של צרעות. היא מורחת מהטינקטורה כל 10 דקות. במקרים של עקיצות חרקים היא מורחת כל חצי שעה. שימוש נוסף היא עושה במיני האכינצאה בטיפול בשריטות, שהן נרפאות בלי לפתח דלקת. הנריאט מכינה משחה ממיני האכינצאה השונים, ומטפלת בפצעים פתוחים ובפגעי עור שונים.
Micheal Tierra
הכנתי משחות ממיני אכינצאה , ממיצוי במים שהוספתי להם שמן. קבלתי משחות מעולות שניתן לסמוך עליהן. התפלאתי מדוע אין להשיג בשוק משחה מאכינצאה. לדעת מיכאל הגדולה של האכינצאה היא בפעילות האנטיביוטית שלו. הוא טוען ש-Madeus, החוקר הגדול של האכינצאה, הקטין אותו כשטען שהוא אימונוסטימולנט, והמליץ להשתמש בו לטיפול בהצטננות ושפעת. הופיעו כבר כמה מחקרים שהראו שהוא אינו יעיל במקרים אלה. Madeus גם טען שהשורש יותר יעיל מהעלים, והגביר בכך את הרווחים שלו על ידי מכירת השורש. מיכאל טוען שהאכינצאה הוא הצמח הרפואי החשוב ביותר אחרי פרג האופיום, אבל הוא מועיל כאנטיביוטיקה. הוא פעיל גם נגד חיידקים שעמידים לאנטיביוטיקה. הוא מצא אותו פעיל לטיפול וגם למניעה, ואולי זאת ההשפעה האימונוסטימולנטית שלו. הוא אינו מסכים עם הדעה שאכינצאה אנגוסטיפוליה יותר חזקה ויעילה מהמינים האחרים. השימוש בצמח צריך להיות פנימי וחיצוני, והמיצוי צריך להיות במים ובאלכוהול. לדעת מיכאל צריך להוסיף אכינצאה לכל משחה המיועדת לטיפול בבעיות של עור. למצות את הצמח במים או במים עם אלכוהול ולהוסיף אחר כך את השמן.
Philys משתמשת במירתח של אכינצאה למניעת זיהומים בשלפוחית השתן ולטיפול בציסטיטיס. היא מעדיפה אכינצאה אנגוסטיפוליה, אבל משתמשת גם בארגמנית. לפי הניסיון שלה המירתח פעיל יותר מהטינקטורה. הצמח גם משכך כאב במקרים שלזיהומים בדרכי השתן.
האם יכולה הרפואה הסינית המסורתית לטפל בסרטן? המחקר מוכיח שכן.
מאת: Case Adams, GreenMedInfo
תרגום חופשי ע"י פרץ גן, על עלים מרכז לצמחי מרפא בע"מ
סקירה רחבה של אלפי מחקרים קליניים, על ידי מדענים באוניברסיטאות באוסטרליה ובסין, מוכיחה כי הרפואה סינית המסורתית (TCM) מציעה טיפול משמעותי עבור רוב סוגי הסרטן – כולל סרטן השד.
המחקר בוצע באוניברסיטה האוסטרלית של מערב סידני, ואוניברסיטת בייג'ינג לרפואה הסינית. החוקרים ניתחו וסקרו 2,964 מחקרים קליניים בבני אדם, בהם היו מעורבים 253,434 חולי סרטן. בין המחקרים שנסקרו היו 2,385 מחקרים אקראיים מבוקרים, ו- 579 מחקרים שאינם אקראיים מבוקרים.
המחקרים כיסו את רוב סוגי הסרטן, אך מיני הסרטן הנחקרים ביותר היו סרטן ריאות, סרטן כבד, סרטן הקיבה, סרטן השד, סרטן הוושט, סרטן מעי גס וסרטן האף והלוע (גרון וסינוסים). סרטן השד היה הרביעי במספר סוגי הסרטן הנלמדים ביותר, בקרב אלפי מחקרים קליניים אלה.
החוקרים גילו כי ברובם המכריע של המחקרים – 90% מהמחקרים הקליניים – השתמשו ברפואת צמחים. החוקרים מצאו כי ב 72% ממחקרים אלה ישמו רפואה סינית מסורתית לצד טיפול קונבנציונלי. ב 28% מהמקרים, יושמה הרפואה הסינית המסורתית לבדה, לקבוצות הניסוי.
במונחים של חולי סרטן, ל 64% מהם ניתנו במקביל TCMוטיפולים רפואיים קונבנציונליים. השאר קיבלו רק טיפול TCM, אבל על קצת יותר ממחציתם לא דווח באם קיבל החולה טיפול קונבנציונלי בשלב כלשהו בעבר.
בהתחשב במספר הגדול של המחקרים, היו סוגים שונים של תוצאות – בהתאם לסוג המחקר, סוג הטיפול, והמדדים שנבדקו. ובכל זאת, ב- 1,015 מהמחקרים או 85% מאלה שדיווחו על תסמינים, טיפול TCM הביא לשיפור בתסמיני המחלה, ורבים מאלו דיווחו על כאב מופחת. 883 מחקרים נוספים – 70% – הראו שיעורים גבוהים יותר להישרדות החולים. 38% נוסף הראו הפחתה בגודל הגידול, ו- 28% הראו איכות חיים טובה יותר. 19% נוסף הראו שיעורי הישנות נמוכים יותר, ועוד 7% הראו סיבוכים מופחתים.
החוקרים גם מצא כי רק מחקרים מעטים בדקו טיפול בדיקור TCM בטיפול בסרטן. בדיון, הם מציינים כי טיפול בדיקור לטיפול בסרטן כדי להקל על כאב הוא פופולרי למדי בארצות הברית, אבל במחקרי סרטן סיניים, הטיפול ברפואת צמחים הוא הסוג המוביל של טיפול הוליסטי לטיפול בסרטן.
מחקר זה בא בהמשך לסקירה נרחבת קודמת של מחקרים על טיפול בסרטן ע"י TCM, אשר פורסמה בשנת 2012. סקירה זו נערכה ע"י המרכז הלאומי של נורבגיה למחקר ברפואה משלימה ואלטרנטיבית ואוניברסיטת טרומסו, נורבגיה, ובשיתוף פעולה עם אוניברסיטת בייג'ינג לרפואה הסינית.
המחקר המוקדם יותר סקר באופן משמעותי פחות מחקרים, בסך הכל נסקרו בו 716 ניסויים שכללו 1,198 חולי סרטן עם או לוקמיה, סרטן הקיבה, סרטן כבד או סרטן הוושט. בין מחקרים אלה, 98.5% עסקו בשימוש בצמחי מרפא, וגם כאן, טיפול בדיקור היה נדיר. במחקר זה, שיפור הושג ב 85% מהחולים שהשתמשו בטיפולי TCM .
ובמחקר נוסף – זה גדול הרבה יותר מהשני – נותחו ונסקרו 1,217 מחקרים קליניים שנערכו בין השנים 1958-2011, בהם היו מעורבים 92,945 חולים, על ידי חוקרים מאוניברסיטת בייג'ינג לרפואה סינית. במחקרים אלה, 66% מהחולים טופלו בטיפול TCM בלבד, בעוד 34% מהחולים טופלו בשילוב של TCM וטיפול קונבנציונלי. כמו כן, 82% מהחולים קיבלו תרופות צמחיות דרך הפה. רק 5% מהחולים קיבלו יותר מסוג אחד של טיפול TCM . משמעות הדבר היא כי טופלו 95% טופלו עם סוג אחד בלבד של טיפול TCM – בדרך כלל ברקיחה מסוימת של צמחי מרפא.
מחקר זה מצא כי בקרב מחקרי הטיפול בסרטן, הקלה בסימפטומים היה התוצאה הבולטת בין 88% מהמחקרים, ואצל 88% מהחולים שטופלו בטיפולי TCM. שיעורי הישרדות מוגברות נמצאו אצל 73% מהחולים. מבין כל שאר המחקרים, ב 96% מהניסויים הביאה הTCM להקלה בסימפטומים, ו92% מהחולים דיווחו על הקלה בסימפטומים לסרטן.
האם אנחנו מבינים את המשמעות במלואה? 88% ו92% שיפור בסימפטומים או הקלה בקרב אלפי מחקרים, וכמעט 100,000 חולי סרטן? ושיפור 85% מסימפטומים של הסרטן בקרב 716 מחקרים קליניים? ו- 85% שיפור בסימפטומים בקרב 250,000 חולי הסרטן, בסקירה של 1,015 מחקרים קליניים, שבדקו את היעילות של צמחי מרפא סינים נגד הסרטן?
נראה כי ההוכחה היא מוצקת למדי, כי רפואת צמחי המרפא הסינית אכן מטפלת בסרטן, ובאופן גורף גורמת לשיפור או הקלה בסימפטומים, כמו גם מביאה לשיעורי הישרדות ארוכים יותר, והפחתה בגרורות.
ועכשיו – מדוע הרפואה הקונבנציונלית המערבית עדיין מסרבת לפחות לשקול טיפול ברפואת צמחים לטיפול בסרטן? האם יתכן שמניע של רווח כלכלי מעורב? האם זה יכול להיות קשור לעובדה שלא ניתן לרשום פטנט על תרופות צמחיות? במילים אחרות, האם הרפואה הקונבנציונלית המערבית מתעלמת מטיפולים זולים טבעיים שיכולים לעזור למיליוני חולי סרטן, פשוט בגלל רווחים כלכליים?
מעשים מדברים חזק יותר ממילים.
טיפול צמחי במחלות אוראליות
צמחים לטיפול בפה - טיפול-צמחי-במחלות-אוראליות - שטיפות עם מיצוי מרימון הראה פעילות טובה. השתתפו במחקר 60 איש שחולקו לשלוש קבוצות.
חלל הפה הוא מקום משכנם של חיידקים רבים, פטריות וטפילים. למעלה מ-750 טיפוסים שונים של חיידקים מצויים בפה, חלק מהם פתוגניים (1). חיידקים גרם-חיוביים, ובעיקר Streptococcus mutans גורמים להתפתחות של עששת בפה. ביחד עם לקטובצילים וActinomycetese- הם הופכים סכרוז לחומצות אורגניות, בעיקר חומצה לקטית, שמפרקות את הציפוי של השן וגורמות לרקבון שלה (1). העששת היא מצב שעלול לגרור אחריו דלקת חניכיים, Gingivitis.
מחלות פריודנטליות (פה ולסת) נגרמות על ידי חיידקים אנאארוביים גרם-שליליים, כגון, Porphyromonas gingivalis, Actinobacillus, Fusobacterium (2). מערכת החסון מגיבה בהפעלת מנגנון של דלקת, ומתפתחות מחלות דלקתיות, כגון, gingivitis שמתבטאת בדימום בחניכים, או פריודונטיטיס המתבטא באיבוד של קולגן כתוצאה מפעילות הקולגאז המשתחרר בתהליך הדלקתי, ועלול לגרום לאיבוד שיניים.
התעשיה ורפואת הצמחים ממשיכים בחיפוש מתמיד אחרי תכשירים שיסייעו בשמירה על בריאות הפה.
ברפואות המסורתיות שהתפתחו בארצות השונות מוזכרים צמחים מומלצים לטיפול במחלות הפה, למניעת הרס שיניים ולהקלה על הכאבים. ידע עממי רב מצוי בארצות מתפתחות, ואנשים משתמשים בצמחים הגדלים בארצם, ומנקים את הפה והשיניים לאחר הארוחה. מחקרים רבים עוסקים בעשרות השנים האחרונות בצמחים שנהגו להשתמש בהם ברפואה המסורתית, במטרה לפתח מהם תכשירים לשמירה על בריאות הפה והשיניים. ישנם מחקרים הבודקים את פעילות הצמח, המרכיבים והמיצויים שלו נגד פתוגנים של הפה. מחקרים אחרים מחפשים כיצד להפחית היצמדות של החיידקים הפתוגניים לשיניים, וכיצד למנוע מהם לייצר ביופילם, שגורם לייצור של הרובד על השיניים, ובהמשך להרס של השיניים (1). המחקרים השונים הראו שישנם צמחים שונים המעכבים כל שלב בדרך להריסת השן: צמחים אנטי מיקרוביאליים המעכבים או הורגים חיידקים של הפה, צמחים המעכבים היצמדות של חיידקים, צמחים המעכבים ייצור של ביופילם, התפתחות של הביופילם והתפתחות של הרובד (plaque)על השיניים.
פעילות אנטי מיקרוביאלית של צמחים שלמים ושל מיצויים מהצמח
במחקר שבו נבדקו 27 צמחים מצאו החוקרים כמה צמחים המעכבים צמיחה של Streptococcus mutans וסטרפטוקוקים אחרים המצויים בפה (3).
2
הפעילים ביותר היו:
שם הצמח
שם עברי
משפחה
Abies canadensis
אשוח קנדי
Pinaceae אורניים
Albizia julubrissin
אלביציה
קטנייתיים
Chelidonium majus
כלידוניום גדול
Papaveraceaeפרגיים
Ginkgo biloba
גינקו דו אונתי
Ginkgoaceaeגינקואיים
Juniper virginiana
ערער
Cupressaceaeתאשוריים
Pinus virginiana
אורן
Pinaceaeאורניים
Rosmarinus officinalis
רוזמרין רפואי
Lamiaceaeשפתניים
Sassafras albidium
Lauraceaeעריים
Tanactum vulgare
בן חרצית מצוי
Asteraceaeמורכבים
Thuja plicara
תויה
Cupressaceaeתאשוריים
מירתח מקנה השורש של Coptis הראה פעילות בקטריצידית נגד חיידקים של הפה. הצמח היה פעיל במיוחד נגד חיידקים שהוציאו אותם מכיס פריודונטי ממטופלים עם מחלה פריודונטית. המירתח מקנה השורש של ה- Coptis הרג את החיידקים עם MIC 31-250 microgram/ml (4). הקופטיס מכיל את האלקלואיד ברברין הנמס במים. Berberis vulgaris מכיל גם ברברין, ויתכן שגם הוא יהיה בקטריצידי נגד חיידקים של הפה. מירתח ומיצוי במתנול של עלים של הממיליס, Hamamelis virginiana היה הפעיל ביותר בפעילות נגד חיידקים שהוצאו מכיס פיודונטלי. הוא היה פעיל במיוחד נגד Actinomyces odontolitycus (5).
השרף של אלת המסתיק, Pistacia lenticus, משמש להכנת תכשיר לטיפול בריח לא נעים בפה. לשרף יש פעילות אנטי מיקרוביאלית. המסיסות שלו במים נמוכה, ונוהגים להשתמש בו באופן מקומי ולא כתכשיר לשיטת הפה (1).
מחקר שבדק פעילות של מיצויים של מזון עשיר בפוליפנולים מצא שמיצוי מגרעיני ענבים אדומים היה הפעיל ביותר נגד סטרפטוקוקוס מוטנס (6). תה ירוק הוא בעל פעילות אנטי בקטריאלית נגד חיידקים פתוגניים של הפה, וניתן להשתמש בו לשטיפות של הפה כדי למנוע עששת (6). בארצות הים התיכון גדל הצמח Helichrysum italica ממשפחת המורכבים. יש לו ריח של קארי והשם העממי שלו הוא צמח הקארי. מיצוי אלכוהולי מצמרות ענפים פורחים שלו היה פעיל מאד נגד הסטרפטוקוקים המצויים בפה והגורמים לעששת (1).
לפרופוליס יש פעילות אנטי מיקרוביאלית נגד חיידקים של הפה, ובנוסף הוא מעכב היצמדות של סטרפטוקוקוס מוטנס וסטרפטוקוקוס אחרים (1).
נבדקו מיצויים אלכוהוליים של 4 דגימות של פרופוליס, שנלקחו מ-4 אזורים שונים באנטוליה. ה- MIC שלהם היה 2-64 microgram (1).
מרכיבים פעילים שבודדו מצמחים בשימוש לבריאות הפה
שם הצמח
חלקי צמח בשימוש
מרכיב פעיל
פעילות
Artocarpusheteroophyllus
מיצוי מתנולי שלהעלים
Isophenyl-flanone
מעכב צמיחה שלחיידקי הפה
Erythrinavariegata
שורש
איזופלבנואידים-7 תרכובות
Erychristagallinהפעיל ביותר
Morus alba
קליפת השורש-מיצוי במתנול
Kuwanon G
מעכב פעיל של חיידקי פה
Camelia sinensis
עלים
EpicatechineEPG, EGCG
בקטריצידי לחיידקי הפה
Psidium guava
מיצוי במתנולשל העלים
קוורצטין-guaiaverin
מעכב.S. mutansמעכב היצמדות
Alcea longi-pedicellata
מיצוי באלכוהולשל העלים
אנתוציאנין-malvin
מעכב סטרפטוק.של הפה
Myristicafragrans
זרעים
macelignan
אנטי מיקרוביאליפעיל מאד
Psoraleacorylifolia
נוף הצמח
טרפן-Bakuchiol
אנטי בקטריאלי נגד חיידקים רבים
Curcumaxanthorrhiza
שורש
טרפן-xanthrrhizol
אנטי בקטריאליפעיל מאד
Coptisrhizoma
שורש
אלקלואידberberine
אנטיבקטריאליפעיל מאד
משחות שיניים המכילות צמחי מרפא
נבדקו 14 משחות שיניים המכילות מיצויים שונים של צמחי מרפא לפעילות נגד חיידקים של הפה (7). עשר משחות שיניים מתוך ה-14 הראו פעילות אנטי בקטריאלית נגד כל החיידקים האורליים שנבדקו. שש מתוך עשר המשחות היו פעילות גם נגד השמר הלבן- קנדידה אלביקנס. לארבע ממשחות השיניים לא היתה פעילות אנטי בקטריאלית בכלל (7).
נבדקו 37 מוצרים טבעיים שהוכנו על בסיס של מרכיבים פעילים מבודדים. בדקו את הפעילות האנטי מיקרוביאלית שלהם נגד ארבעה טיפוסים של סטרפ. מוטנס, ואת הכושר שלהם לעכב היצמדות של החיידקים האלה (8). המרכיב הפעיל ביותר היה Catechol. הוא עיכב את כל הטיפוסים שנבדקו עם MIC 1.5 microgram ועיכב את ההיצמדות של כולם (8). Quinidine sulfate היה פעיל גם כן, אבל לא באותה רמה כמו הקטכול (8).
צמחים הדוחים היצמדות של חיידקים אוראליים וייצור של ביופילם
הרובד שעל השיניים הוא דוגמא לביופילם של חיידקים, המתפתח על השיניים, על הכתרים, ועל שיניים מושתלות (9). החיידקים המתיישבים על הביופילם מייצרים חומצות אורגניות, כגון, חומצה לקטית מהפוליסכרידים שבפה, וזה גורם לעששת (1). חיידקים המעכבים היצמדות של חיידקים לתאים בגוף, או למשטחים אינם הורגים או מעכבים גידול של חיידקים, ויש לפתח שיטות שונות כדי לגלות מי הם וכיצד הם פועלים (1).
פירות החמוציות, Vaccinium macrocarpon, ממשפחת האברשיים, Ericaceae, ידועים היום כמסייעים למנוע זיהומים בדרכי השתן, על ידי מניעת היצמדות של חיידקי הקולי לתאי אפיתל. הם גם מונעים היצמדות של הליקובקטר פילורי לריריות של הקיבה (10). בדקו אם פירות החמוציות ימנעו היצמדות של חיידקים של הפה למשטחים, ואם הם יכולים לעכב ייצור של ביופילם. מצאו שאם חושפים סטרפטוקוקים אורלאיים ל-25% מיץ חמוציות ל-10שניות חל עיכוב של 61.8% עד 95.1% בהיצמדות שלהם לתאים (1). נוצר ביופלם דק עם צפיפות נמוכה של חיידקים (1). הראו שפירות החמוציות עכבו ייצור של ביופילם של כמה חיידקים שונים,מבלי לפגוע בחיוניות של החיידקים (11). המרכיבים המעכבים ייצור של ביופילם אצל החמוציות הם פרואנתוציאנידינים ופלבונים ( 1).
במחקר הנוכחי בדקו בעיקר עיכוב של היווצרות של ביופילם באמצעות של צמחים המעכבים היצמדות של חיידקי הפה לקרומים. אין התייחסות בעבודה הנוכחית לצמחים ההורסים ביופילם.
צמחים המעכבים ייצור של ביופילם של חיידקים אוראליים
שם הצמח
חלקי צמחבשימוש
מעכב חיידק
Andrographispaniculata
מיצוי מהצמח
היצמדות שלStrep. mutans
Cassia alata
מיצוי מהעלים
מעכב היצמדות שלStrep. mutans
Camellia sinensis
מיצוי מהעלים
מעכב היצמדות שלStrep. mutans
Psidium guava
מיצוי מהעלים
מעכב היצמדות שלStrep. mutans
Helichrysumitalicum
צמרות ענפיםפורחים
מעכב היצמדות שלStrep. mutans
Polygonumcuspidatum
מיצוי מתנולי שלהשורש
מעכב היצמדות שלS. mutans, S. sobrinus
Syzgium aromaticum
מיצוי מתנולי של הניצנים
מעכב היצמדות שלStrep. Mutans
Piper betle
מיצוי מימי
מעכב היצמדות שלStrep. mutans
מחקרים קליניים על השפעת שטיפות פה עם מוצרים המכילים צמחי מרפא
מחקר קליני מול קבוצת ביקורת נערך עם ג'ל שהכיל מיצוי של Azadirachta indica, Neem. השתתפו במחקר 36 איש. תוצאות: אחרי 6 שבועות היתה ירידה משמעותית בכמות החיידקים סטרפ. מוטנס ולקטובצילוס ברוק (12).
נעשו שטיפות פה עם מיצוי מימי של תה . הרוק נבדק 5 דקות ו-60 דקות אחרי שהמשתתפים גרגרו עם התה במשך 60 שניות. תוצאות: התקבלה ירידה משמעותית במספר חיידקי הפה. (1).
15 מתנדבים השתתפו במחקר שבו הם התבקשו ללעוס ענפים של סלבדורה פרסית, Salvadora persica (13). תוצאות: התקבלה ירידה ברובד בדומה להשפעה שיש לצחצוח השיניים עם מברשת בלי משחת שיניים.
שטיפות פה עם תכשיר שהכיל מיצוי של סלבדורה פרסית גרם לירידה משמעותית של דימום בחניכיים ובעששת (13).
מיצוי מרימון הראה פעילות טובה. השתתפו במחקר 60 איש שחולקו לשלוש קבוצות. 20 איש קבלו מיצוי אלכוהולי של רימון, 20 איש קבלו chlorhexidine ו-20ה איש קבלו מים מזוקקים. כולם שטפו את הפה במשך דקה אחת (14). אספו רובד דנטלי לפני השטיפה וכמה פעמים אחרי השטיפה. התוצאות היו דומות עם מיצוי הרימון וה- chlorhexidine. הם הראו ירידה משמעותית בספירה של החיידקים לעומת קבוצת הביקורת. מיצוי הרימון המשיך לפעול במשך שעה (14). החוקרים הסיקו שניתן להשתמש במיצוי מרימון לטיפול ומניעה של מחלות חניכיים הנגרמות על ידי חיידקים שברובד. מחקר in vitro אישר את התוצאה, והראה בנוסף שג'ל שהכיל מיצוי של רימון עיכב הצמדות של סטרפטוקוים אוראליים ושל קנדידה.
צמחים נוספים שנתנו תוצאות חיוביות בשטיפות של הפה הם:
Juniper communis ערער מצוי
Urtica dioica סרפד דו ביתי
Achillea millefolium אכילאה אלף העלים
Calendula officinalis צפורני חתול רפואיות
שמן אתרי של שמן עץ התה ושל מנוקה
מקורות
Palombo EA. Traditional Medicinal Plant Extracts and Natural Products with Activity against Oral Bacteria: Potential Application in the Prevention and Treatment of Oral Diseases. Evidence-Based Complemetary and Alternative Medicine, 2011, Article ID 680354.
Jenkinson HF. and Lamont RJ. Oral microbial communities in sickness and in health. Trends in Microbiology, 2005 13 :589-595.
Tichy J. and Novak J. Extraction assay, and analysis of antimicrobials from plants with activity against dental pathogens (Streptococcus sp), Journal of A lternative and Complemerary Medicine, 1998, 4 (1): 39-45.
Hu JP. Takahshi N.and Yamada T. Coptidis rhizome inhibits growth and proteases of oral bacteria. Oral Disease, 2000, 6 : 297-302,
Iauk L. Lo Bue AM. Milazzo I. and al. Antibacterial activity of medicinal plant extracts against periodontpathic bacteria Phytotherapy Research, 2003, 17: 599-604
Smullen J. Koutsou HA. Foster A. et al. The antibacterial activity of plant extracts containing polyphenols against Streptococcus mutans. Caries Research, 2007, 41: 342-349.
Lee ss. Zhang W. and Li Y. The antimicrobial potential of 14 natural herbal dentifrices results of an in vitro diffusion method study, Journal of American Dental Association, 2004, 135 : 1133-1141.
Badria FA. And Zidan OA. Natural products for dental caries prevention. Journal of Medicinal Food, 2004, 7: 381-384.
Bernimoulin JP. Recent concepts in plaque formation. Journal of clinical periodontology, 2003, 30 Suppl.: 7-9.
Johnson- White B, Buquo L. Zeinali M. Ligler S. Prevention of nonspecific bacterial cell adhesion in immunoassay by use of cranberry juice. Analytical Chemistry, 2006, 78: 853-857.
Labrecque J. Bodet C. Chandad F. Grenier D. Effects of a high-molecular-weight cranberry fraction on growth, biofilm formation and adherence of Porphyromonas gingivitis. Journal of Antimicrobial Chemotherapy, 2006, 58:439-443.
Pai MR. Acharya D. Udupa N. Evaluation of antiplaque activity of Azadirachta indica leaf extract gel- a 6 week clinical study. Journal of Ethnopharmacology, 2004, 90: 99-103.
Khalessi AM. Pack ARC. Thomson M. et al. An in vivo study of the plaque control efficacy of Persica: a commercially available herbal mouthwash containing extracts of Salvadora persica. International Dental Journal, 2004, 54: 279-283.
Menezes SMS. Cordeiro IN. Viana GSB. Punica granatum (pomegranate) extract is active against dental plaque. Journal of Herbal Pharmacotherapy, 2006, 6: 79-92.
