מערכת הלב וכלי הדם – מבנה, תפקוד, מחלות וצמחי מרפא
מהי מערכת הלב וכלי הדם ומה תפקידה בגוף?
מערכת הדם היא מערכת הובלה ואספקה. היא משמשת להובלת חמצן ומזון אל התאים, ופחמן דו חמצני ופסולת מן התאים. היא מובילה הורמונים מבלוטות ההפרשה אל המקום בו הם מתפקדים, תורמת לוויסות חום הגוף, וממלאת תפקיד מרכזי בתהליכי הבקרה המסייעים לוויסות הגוף כולו.
הדם זורם במערכת סגורה, אבל לא אטומה. לכל אורך המסלול יש חומרים החודרים לכלי הדם וחומרים אחרים היוצאים ממנו.
הלב
הלב פועל כמשאבה מרכזית. בעופות וביונקים הלב בנוי משני מדורים נפרדים – ימני ושמאלי. כל אחד מהם מהווה משאבה נפרדת, ואין ערבוב ביניהם. איכות הדם שונה בכל אחד מהמדורים.
כל מדור כולל חדר ועליה (או פרוזדור), שביניהם שסתום בכיוון אחד, מן העליה אל החדר. השסתומים מונעים את חזרת הדם מהחדר אל העליה.
הדם מגיע אל הלב מן הגוף כשהוא עני בחמצן ועשיר בפחמן דו חמצני. הוא נכנס בלחץ נמוך, דיאסטולי, כשהלב רפוי, אל העליה הימנית.
העברת הדם מהעליות לחדרי הלב מתבצעת על־ידי קוצב חשמלי. תאי הקוצב בלב מייצרים גירוי חשמלי הגורם לפעימת לב. הגירוי הוא תוצאה של מעברי היונים נתרן, סידן ואשלגן דרך תעלות ייחודיות בממברנה. הגירוי מתפשט לאורך העליות, גורם להן להתכווץ, ומאלץ את הדם להכנס לחדרים.
קוצב הלב הוא מרכז הפעלה מקומי שאינו תלוי במערכת העצבים המרכזית. קצב הלב אצל אדם במצב של מנוחה הוא 60-80 התכווצויות בדקה.
מהחדר הימני הדם נכנס למחזור הדם הקטן ההולך אל הריאות. הדם יוצא מהריאות עשיר בחמצן ועני בפחמן דו חמצני. הוא נכנס אל העליה השמאלית של הלב, משם אל החדר שמאלי, ממנו אל אבי העורקים המתפצל לכלי דם קטנים יותר המגיעים לכל תא בגוף.
תפוקת הלב
תפוקת הלב היא כמות הדם המוזרמת בכל דקה מהלב אל הגוף. תפוקת הלב נקבעת על־ידי כמות הדם הנדחסת בכל התכווצות, ועל־ידי קצב פעולת הלב, כלומר, מספר התכווצויות בדקה. כמות הדם היוצאת עם כל התכווצות של הלב היא כ-60 מ"ל. אם קצב הלב הוא 70 פעימות בדקה, תהיה תפוקת הלב 4.2 ליטר של דם, קצב הלב ותפוקת הלב עולים בשעת מאמץ.
תפוקת הלב מושפעת על־ידי מרכז הבקרה במוח המאורך.
מנגנון כיווץ הלב
כיווץ של תאי שריר הלב דורש הפיכת אנרגיה כימית שמקורה ב-ATP,
Adenosine Tri Phosphate לאנרגיה מיכנית שמתבטאת בקיצור השריר ומתיחתו. הפעולה נעשית בכמה שלבים:
זרם מהיר וקצר של יוני נתרן נכנס לתאי שריר וגורם לדה-פולריזציה, כתוצאה מכך נפתחות תעלות אשלגן, וזרם יוני אשלגן יוצא החוצה מן התאים.
זרם יוני סידן נכנס לתאים ומתאזן עם יציאת יוני האשלגן.
בהמשך יוני אשלגן ממשיכים לצאת, אך יוני הסידן אינם נכנסים יותר, ולכן יש רה-פולריזציה.
השלב האחרון הוא מנוחה בין שני אימפולסים.
העליה בריכוז הסידן התוך תאי גורמת לכיווץ. לאחר הכיווץ יוצאים יוני הסידן בשחלוף עם יוני נתרן.
הדם
הדם כולל כ-55% חומר נוזלי, הפלסמה, ו-45% תאים, הנקראים בשם כולל תאי דם, hematocyte.
הפלסמה מכילה כ-91% מים, 7% חלבונים, הכוללים: אלבומין, גלובולינים ופיברין, 2% של סוכרים, מלחים ושומנים.
תאי הדם נוצרים כולם במח העצמות, מתא גזע אחד, stem cell.
הם כוללים: תאי דם אדומים, אריתרוציטים, תאי דם לבנים, לויקוציטים, וטסיות דם, תרומבוציטים.
תאי הדם האדומים הם תאים חסרי גרעין, המכילים המוגלובין. במרכז מולקולת ההמוגלובין מצוי ברזל דו ערכי.
מספר האריתרוציטים 4,500,000 בכל ממ"ק (מילימטר מעוקב) של דם. הם אינם מתחלקים במחזור הדם וחיים 120 יום, תפקידם לקשור חמצן ולהעבירו לכל תא בגוף.
תאי הדם הלבנים או הספירה הלבנה נוצרים גם הם במח העצם. הם זורמים בתוך כלי הדם ובמערכת הלימפה. מספרם נע בממוצע בין 9000-5000 בממ"ק.
תאי הדם הלבנים מסווגים על פי צביעתם וצורת הגרעין שלהם לכמה סוגים:
מקרופאגים או מונוציטים: תאים גדולים בעלי כושר בליעה. הם בולעים מיקרואורגניזמים או תוצרי פסולת ומפרקים אותם. הם מהווים כ-5% מתאי הדם הלבנים. מונוציטים העוזבים את זרם הדם מתיישבים באיברים שונים, כגון, הכבד, הריאות, הטחול, העור ובלוטות הלימפה. הם הופכים למקרופאגים נייחים, ומהווים חלק מהמערכת הרטיקולו-אנדותליאלית.
PMN – polymorphnuclear או גרנולוציטים
אלה הם תאים קטנים יותר המכילים גרנולות בהן מצויים האנזימים ההורגים ומפרקים מיקרואורגניזמים. הגרעין שלהם הוא רב-צורתי, כפי שמעיד עליהם השם פולימורפונוקליארים.
משך חייהם 7-10 ימים.
מבחינים ביניהם שלושה סוגי תאים על פי צביעתם: נויטרופילים, בזופילים ואיאוזינופילים.
נויטרופילים: מהווים כ-70% מתאי הדם הלבנים. הם חיים בזרם הדם רק 6 שעות, ומהווים קו ראשון של הגנה. לאחר שש שעות הם עוברים לרקמות, שם הם חיים מספר ימים.
הנויטרופילים הם בעלי כושר תנועה עצמית. הם בולעים חידקים, הורגים ומפרקים אותם. נוסף לנויטרופילים המצויים במחזור הדם דרך קבע, מצויה כמות דומה של תאים על דפנות כלי הדם, וכמות גדולה פי 50-100 במח העצמות. במצבי דלקת ומחלות זיהומיות עולה רמת הנויטרופילים בדם.
בזופילים: יחסית הם חסרי תנועה. במגע עם חומר זר הם משחררים חומרים כימיים, כגון היסטמין, המעוררים דלקת. הם קשורים לתופעות של אלרגיה.
איאוזינופילים: תאים קטנים הנעים במהירות. הם בולעים קומפלקסים של אלרגנים והנוגדנים שלהם, ומייצרים את רוב המוגלה. מספרם עולה באופן משמעותי במקרים של אלרגיה.
לימפוציטים: תאים לבנים קטנים חסרי כושר בליעה. הם נוצרים בבלוטות הלימפה, ובמיוחד בקשרי הלימפה המצויים בצוואר, בבית השחי, במפשעה ובמקומות אחרים בגוף. הם קשורים להגנה התאית (תאי T לימפוציטים) וליצירת נוגדנים (תאי B לימפוציטים). הלימפוציטים כוללים גם תאי הרג טבעיים, תאים מסייעים helper cells ותאי זכרון.
טסיות דם או תרומבוציטים: נוצרים במח העצם, אבל לא מה-stem cell, אלא משברי תאים שמקורם בתאים גדולים מאד המצויים במח העצם. טסיות הדם ממלאות תפקיד חשוב בתהליך של קרישת הדם. הן מתכנסות במקום של פגיעה בכלי דם, נצמדות זו לזו ויוצרות קריש.
מערכת הלימפה
המערכת הלימפאתית כוללת את בלוטות הלימפה ורשת של צנורות לימפה. נוזל הלימפה הוא נוזל שומני, חסר צבע, הנוצר מנוזל הדם המסתנן דרך דפנות הנימים. ריכוז החלבונים בנוזל הלימפה קטן מאשר בדם.
חילוף החומרים בין הדם והתאים נעשה באמצעות הלימפה. התאים קולטים מהלימפה את המזון והחמצן המגיעים אליה עם הדם, ומנקזים אל הלימפה פחמן דו חמצני וחומרי פסולת נוזליים.
הלימפה שבין התאים חודרת לכלי לימפה נימיים, הנפתחים אל צנורות לימפה, ההולכים ומתלכדים לצנורות רחבים יותר, עד שנוצרים שני צנורות ראשיים.
נימי הלימפה שבמעי ממלאים תפקיד חשוב במיוחד. הם קולטים מהמעי את השומנים ומעבירים אותם אל צנורות הלימפה. מהצנורות יגיעו השומנים אל זרם הדם.
הזרימה בנימי הלימפה היא רק בכיוון אחד, מההיקף אל המרכז, אל הלב. שסתומים הנפתחים בכיוון אחד מבטיחים שהתנועה לא תחזור אחורה, שני הצנורות הלימפאתיים הראשיים נפתחים לתוך הורידים התת-בריחיים, והלימפה חוזרת אל הדם.
צנורות הלימפה עוברים במקומות רבים דרך גופיפים קטנים, הנקראים קשרי לימפה או בלוטות לימפה. בתוכן מתרכזים הלימפוציטים, המהווים כ-25% מתאי הדם הלבנים.
קשרי הלימפה מרובים במיוחד בצוואר, בבית השחי והמפשעה. הם פועלים כמסננים של חלקיקי פסולת ומיקרואורגניזמים המצויים בזרם הלימפה. מקרופאגים וגרנולוציטים המצויים בהם בולעים חידקים וחלקיקים מיותרים הנעים בזרם הלימפה.
במקרים של זיהומים מתנפחים קשרי הלימפה.
הטחול הוא בלוטת לימפה גדולה. כדוריות דם אדומות שהזדקנו או ניזוקו מתפרקות בטחול.
מחלות הלב וכלי הדם
בפרק זה נתאר כמה מההפרעות הקשורות למערכת הלב וכלי הדם, ונפרט צמחים המסייעים לטיפול בבעיות אלה.
אי ספיקת לב – heart failure
זהו מצב שבו תפוקת הלב אינה מתאימה לצורכי הגוף, והיכולת לביצוע פעילות גופנית נפגעת בהתאם.
מבחינים בין אי ספיקה אקוטית וכרונית, וכן בין דרגות שונות של אי ספיקה קלה או חמורה.
אי ספיקה כרונית מופיעה בהדרגה, בעקבות מחלת לב איסכמית, מחלות של מסתמי הלב, יתר לחץ דם הגורם לעומס יתר על שריר הלב ועוד.
אי ספיקת לב בצקתית או congestive heart failure, היא המצב הקליני הנפוץ ביותר. הפגיעה בשריר הלב חמורה, ומופיעים סימני בצקת.
במצב של אי ספיקה שמאלית, הדם אינו יוצא במלואו אל אבי העורקים. מצטבר גודש (לחץ נוזלים) בריאות והביטוי הוא קוצר נשימה.
באי ספיקה ימנית הדם שנכנס לחדר הימני אינו יוצא במלואו, נוצר גודש בכניסת הדם ללב, שיתבטא בהמשך כבצקת ברגליים ובמקומות אחרים. אופייניים למצב זה גם עייפות מרובה וקושי לתפקד.
המלצות לטיפול
המטרה הראשונית היא שיפור בתפוקת הלב. אחת הדרכים להשגת מטרה זו היא הגברת עוצמת הכיווץ, פעולה אינוטרופית חיובית. ניתן להגביר את הכיווץ באמצעות מרכיבים הגורמים לעליה בריכוז יוני הסידן התוך-תאי.
מרכיבים צמחיים הפועלים במנגנון של העלאת ריכוז הסידן בתא הם הגליקוזידים הקרדיאליים. הצמח החשוב ביותר ממנו ניתן להפיק כ-14 גליקוזידים קרדיאליים הוא Digitalis purpurea ,אצבעונית ארגמנית.
צמחים אחרים המכילים גליקוזידים קרדיאליים הם:
דמומית Adonis vernalis
שושנת העמקים Convallaria Majalis
חצב מצוי Urgimea maritima
הרדוף הנחלים Nerium oleander
סטרופנתוס
Strophanthus kombe
הגליקוזידים הקרדיאליים השונים המצויים בצמחים דומים במנגנון הפעולה שלהם. הם שונים ברמת הספיגה שלהם בלקיחה אוראלית ובזמן שהותם בגוף.
מנגנון הפעולה של הגליקוזידים הקרדיאליים הוא עיכוב של פעילות משאבת הנתרן-אשלגן Na -K-ATPase על-ידי כך שהם מתקשרים לאתר הקישור של האשלגן באנזים.
הם גורמים להגדלת עוצמת כיווץ הלב, ולהאטת קצב הלב.
ישנה סכנה בשימוש בגליקוזידים קרדיאליים.
