חג הנטיעות הבעל”ט הוא הזדמנות טובה להיזכר בכמה עצי מרפא שניתן לטעת בארצנו (ואגב, לידיעת המתלבטים בין “לנטוע” לבין “לטעת” – אין טעות באף אחת מהצורות. שתיהן תקינות בעברית). ניתן ויפה לנטוע. לא נרחיב על כדאיות הנטיעה מבחינה כלכלית, הסיפור כאוב במקצת, ולא נקלקל כאן את אוירת החג. אבל למען הרחבת הדעת, למען גאוותנו הגננית, ההרבליסטית וכמובן הלאומית, הבה נישא את השתילים אל הגן. ובכן, מה ניטע? הנה מספר המלצות המתחשבות בתנאי ארצנו הדוויה.
גינקו – אין כעץ גינקו נאה להרחבת הדעת, ויש גם המצטטים מספר מחקרים קליניים, התומכים בכך. העץ הוא כמובן נשיר, קליטתו קשה לעיתים, וצמיחתו איטית. אבל, משנקלט במקומו – מובטחות שנים רבות של צפייה בסיפוק, ובמיוחד בערוב ימינו, עת אפשר יהיה לחלוט עלי גינקו באלכוהול 40% ולחזק את נימי הדם העייפים. העץ הבוגר, אם עוצב נכון, מרשים בעליו בדו-אונתיים הנדים ברוח הקייצית וזוהרים בנוגה צהוב בעונת הסתיו, ואם נניח להם ליפול אל הקרקע, יכסו אותה במרבד עלים צהוב.
עוזרר – בישראל גדלים שני מיני עוזרר, מביניהם אישית אני מעדיף את העוזרר האדום, אף כי גם הצהוב ישמח לבב אנוש (בעיקר הלבב, אם כי גם עורקים וורידים יצטרפו לשמחה). מראה העץ מלבב בעת שהוא מכוסה בפריחה לבנה ועלים מפורצים, או עמוס פירותיו האדומים בקיץ (מטעמים מובנים, אין לתלוש את כל הפרחים באביב, אם חשקה נפשכם גם בפירות). עצת העוזרר קשה וקוצנית, ועיצובו דורש הקרבה מסויימת של עור כפות הידיים, אך המאמץ אכן נושא פרי, בדרך כלל. ראוי לזכור כי העוזרר, בן דודו של התפוח, רגיש כמעט כמוהו למזיקים שונים, וצריך לשמור עליו בעיקר מפני חרקים זוועתיים הנוברים בגזע.
חרוב – קצב צמיחתו מדהים ויתרונו הייחודי לנטיעה בקרקעות הגיר, שבהן התברכה ארצנו בשפע, בעיקר באזורי ההר, והן מטרד לא קטן למיני עצים אחרים. כידוע, זכר ונקבת החרוב גרים בבתים נפרדים. אף כי שני בני הזוג מרשימים ומפתים באותה מידה כמעט, זכרו לשתול את בני הזוג בהתאם למינם – עץ הזכר מדיף ריח שלא כולם אוהבים. אני מעדיף את הנקבה קרוב לבית (אבל זה עניין אישי). פירות החרוב משמשים להכנת סירופ טוב לשיעול ולגרון.
אלביציה ורודה – בגני המרפא בסין למדנו על ערכו הרב של עץ יפה-נוף זה. העץ בורך בפריחה ורודה (לעיתים גם צהובה או לבנה) ובעלים מנוצים יפים. נשתמש בקליפת הגזע, לריפוי פצעים, לטיפול בזיהומים ונפיחות; ובפרחים לטיפול בחרדות, נדודי שינה, לשיפור העיכול, להרגעה ולחיזוק. זה בהחלט מרגיע כשיש אלביציה אחת בגינה.
סופורה יפנית – “עץ הפגודה”, זהו אחד מצמחי המרפא החשובים ברפואה הסינית. השימוש הוא בפרחים, בפירות, ובקליפת העץ, העץ עמיד, ויתאים למגוון של תנאי אקלים וקרקע. צמיחתו מהירה והוא ניתן לריבוי גם מזרעים, דא עקא שאז תופיע הפריחה רק כעבור שנים רבות. העץ נוח לעיצוב ויקשט את הגינה גם בפירותיו המשתלשלים.
אגוז שחור – זה לא עץ אגוז למאכל, אבל העלים וקליפת הפרי יעילים מאוד להשמדת תולעי מעיים וטיפול חיצוני בפטריות. מתאים יותר לאזורים הקרים, העץ נשיר, קל לעיצוב, ונופו יפה.
מורינגה מכונפת – זהו ללא ספק העץ שיעניק את התמורה המהירה ביותר להשקעה. באזורים החמים, שתיל בן שנה עשוי להפוך לעץ בגובה 3 מ בתוך שנתיים. עלי העץ בוגר יכולים להזין משפחה שלמה לבריאות והנאה (אכילת הפירות מאתגרת יותר). נוף העץ צריפי, וענפיו משתשלים כלפי מטה. לא מתאים לנטיעה באזורי ההר הגבוה. על אף גודלו, העץ חסכוני וצנוע בדרישותיו למים.
זית – כן זית, אין כמוהו להצדיק את מקומו בגן, בתרומתו המגוונת: פרי, שמן ועלים כמובן. תמיד נמצא בו שימוש כלשהו, אם לא לחליטת העלים ולכבישת הפרי, עץ גדול ישרת היטב למחסה מהשמש, להסקת התנור, או לחיבוק קצר מפעם לפעם.
שיזף סיני (ג’וג’ובה, ערבית: ענאב) – הרי לכם עץ פרי ומרפא שתועלתו מרובה ודרישותיו צנועות. פירותיו כפירות השזיף והם נאכלים כפרי טרי ופריך, או חצי מיובש, וגם ניתן לשימור. נושא פירות מרובים, משמשים למאכל ומרפא בסין ובארצות המזרח – להרגעה, לשינה טובה ולצלילות הדעת. הענפים קוצניים ושורשיו אגרסיביים – מומלץ לנטיעה בקצה הגינה, שיפלוש לגינת השכן, אם כבר.
חג נטיעות שמח!
פרץ גן – אגרונום, מכהן כיו”ר העמותה הישראלית לצמחי מרפא (עיל”ם).
מקור תמונה : Tu B’Shvat: Celebrating Nature – CBN Israel
